בית זו *לא* בסך הכל קופסא שגרים בה

אחד הנושאים הכי קרובים לליבי, מכל היבט אפשרי של החיים, הוא הבית בו אני גר. הפעם בחרתי לספר על המשמעות של המושג "בית" בעיניי, ולשתף אתכם בכמה נושאים שקשורים לתמה הטעונה הזו.

זכות מולדת

אני רוצה לדבר לשנייה על המושג "בית" במובן הרחב – דירה, יחידת דיור, פנטהאוז, קרווילה. אני מנסה להבין למה להיות בעל-בית נתפס בארץ כזכות יסוד אנושית. אני לא מיתמם. ברור לי לגמרי שזו שאיפה של הרוב, ושהחלופה של שכירת בית היא לא תמיד נעימה, אבל איפשהו עברנו את הקו בין הטיעון "ככה אני מודד את ההצלחה שלי וככה אני מאוד מאוד רוצה" ל-"ככה מגיע לי". אני מבין שזה חזק יותר בארץ, אצל היהודים במיוחד, בגלל ההקשרים לאדמה – הן בהיבט דת והן בהיבט הציונות – ובגלל הנרטיב של השואה, שעובר אצלנו בתורשה מדור לדור. לא מבין למה זה נהיה אבן-בוחן למידה של המצב הכלכלי (צריך ככה וככה משכורות ממוצעות לרכוש בית) ולמה לא, לדוגמא, אף אחד לא אומר שהוא רוצה לבחון את המצב הכלכלי לפי מספר השנים שצריך לחכות בין רכישות של רכב חדש מהניילונים, או לפי מספר המשכורות שצריך בשביל להקים עסק קטן. לא מבין. אולי זה בגלל שזה מבחן סטיטסטי שקל לחשב אותו (עלות בית ממוצע חלקי המשכורת הממוצעת) או בגלל שזה רגשי. אין לי מושג.

נראה לי שאין באמת מצוקת דיור במובן שהכותרות בעיתונים זועקות. החלופה של מגורים בשכירות עומדת בכפיפה אחת עם נתינת משכנתא לבנק (כן, טכנית נותנים משכנתא לבנק), ולכל אחת מאלה יש את היתרונות והחסרונות שלה. יש שיראו את חצי הכוס הריקה בתשלום שכר דירה בלי שנותרים ביד בסופו של דבר עם נכס וקפריזות של בעל הבית, ויש שיראו את חצי הכוס הריקה בכך שמשתעבדים לבנק וכאשר ישנה תקופת קושי של החזרי המשכנתא יש סיכוי לפינוי מהבית. ישנן גם הצעות נוספות לשינוי מודל המשכנתא למשהו חדש לגמרי, ואפשר לדבר גם על המודל שרווח בניו-יורק, לפיו חיים רק בשכירות, ואפשר לדבר על הגנת הדייר ושכירות מפוקחת ועוד ועוד ועוד. מה שאני מנסה לשאול זה למה אחת החלופות, זו של בעלות הבית, נהפכה להיות אמת-המידה.

אני לא רוצה (הפעם) לקרוא בשמות גנאי לאלה שפועלים תחת המטריה של "מצוקת הדיור", כשהמרכאות בכוונה; את זה עשיתי כבר בעבר. נראה לי שבכל אחת מהחלופות יהיה ערב-רב של אנשים שיעמדו על הגדרות ויקראו חמס נגד המחיר של הבחירה בחלופה הזו, בין אם זה אנשים שקוראים להגביל את היכולת של המשכירים לשנות את שכר-הדירה משנה לשנה ובין אם זה אנשים שאומרים ש-"בארץ לקחת משכנתא זה למכור את נשמתך לבנק לכל החיים". בואו נזכור שמשכנתא זו הלוואה בתנאים הרבה יותר טובים מהלוואה בנקאית רגילה, ושהבנק הוא לא מוסד פילנתרופי, ובואו נזכור שבעלי הבתים שמשכירים את הרכוש שלהם לזרים עושים זאת לא מתוך אהבת האדם, אלא מתוך רצון להרוויח כסף. אין בזה או בזה משהו מגונה, אבל משום-מה, גם פה דבק קצת מהמסטיק הזה של ה-"זכותי". לא ברור לי למה.

ברור לי שזכות לדיור היא זכות בסיסית, ויש כאלה שלא מקבלים אותה, או יותר נכון, לאור הערכים לאורם אני חי, "לא השיגו אותה". אבל בין יכולת לגור שלא תחת כיפת השמיים לבין לגור במודל מגורים מסויים, אני חושב שיש מן החזירות של ההמונים. איך שאני רואה את זה, מי שיכול להרשות לעצמו, שירכוש בית (או רכב חדש כל שנה, טיול לחו"ל בכל חג או אי קטן במלדיביים); מי שלא – שלא. יש היבט נוסף – הציבור שכל כך רוצה לרכוש בית משלו מאכיל ומגדיל את שוק המשכנתאות, ובכך בעצם יותר דרישה למוצר הזה; שוק המשכנתאות והדיור לרכישה הוא מוצר צריכה כמו כל מוצר אחר, ובהתאם עונה לתנודות ההיצע והביקוש. אתם מבינים? הציבור שיוצר את הביקוש ואת המחירים הגבוהים טוען שהמחירים גבוהים מדי והמשכנתאות חונקות. זה אבסורד בעיניי. אשמח לשמוע בתגובות למה דווקא זה נהיה הסמל על הדגל של המלחמה בקשיים הכלכליים בארץ. אנא, האירו את עיניי.

הבית שלי

המושג של בית, ובמיוחד בית-קרקע "כמו בספרים" עם רעפים וגינה, תופס אצלי נקודה מאוד חזקה. אני לא בטוח שאני יודע למה, וזה נושא שראוי שאלמד אותו, כחלק מהמחקר של הגילוי העצמי שלי. מהטיפולים הפסיכולוגיים שעברתי והאימונים בהם השתתפתי בעבר, מצטיירת תמונה מאוד ברורה לפיה מבחן ההצלחה האישי שלי כגבר, כבן-זוג וכאב הוא בניית בית-קרקע. ברור לי שזה מבחן ארכאי, קמאי ומאוד לא-מאה-עשרים-ואחת-י, ואני חושב שהיכנשהו אני מתבייש בזה. אני נבוך קצת בכך, שעם כל המעשים והדיבורים עליהם אני דן עם המתאמנים שלי ולאורם אני מנסה לחיות, אודות מודעות עצמית, חשיבה גבוהה וחקר המניעים שלנו, אני בסופו של יום מוצא את עצמי שואף למשהו הומו-סאפיינסי – לבנות מערה טובה, לוודא שלא יחדור לתוכה גשם ולוודא שהאש לא תכבה בה.

אין זה פלא, אם כן, שבפועל וללא משים-לב, התהליך הקוגניטיבי שלי, זה של מילוי התפקיד הגברי בזוגיות שלי לאורך השנים כולל בניית בית. למי שלא יודע, אני נשוי בפעם השלישית, שזו דרך חיובית לומר שהתגרשתי פעמיים בעברי. בכל אחת משלושת הפעמים בהן אחזתי בידיה של אשה והתחייבתי, בין השאר, למלא את תפקידי כבן-זוגה, חלק בלתי נפרד מהתפקיד הזה היה לפעול לכך שיהיה לנו בית. עם הגברת הראשונה, עמה נישאתי בסביבות גיל 26, בנינו בית-קרקע בגדרה כחלק מפרויקט בניה רחב לאנשי קבע של "אזורים". עם הגברת השניה בנינו בית בבית-אריה עם "קבלן מפתח" וכוונות לא ברורות לגבי מגורים או השכרה. לבסוף, עם האם של ילדיי וזו שאני רוצה להזדקן לצידה (זו אותה האשה, למי שיש ספק) אנחנו בונים בית בבית עוזיאל בצורה אינטימית וישירה – אנחנו מנהלים את הבניה ואת בעלי המקצוע. אל תהליך הבניה, שמתואר בבלוג שפתחנו עבור הנושא עוד ב-2011, אני מתייחס באוזני חבריי כאל היחס לגויאבות – או שאוהבים את זה או ששונאים את זה שנאת-מוות. מן הסתם, אני אוהב את זה, גם בגלל שזה משרת את הצורך הראשוני הזה של האורנגאוטן שבתוכי, וגם בגלל שאני איש של משימות ופרויקטים.

בית כמקדש פיסי ורגשי

אבל זו לא רק הבניה הפיסית של הבית. אני מאמין, אם זו המילה הנכונה, שלתהליכים רגשיים יש ביטוי פיסי, ואף מעבר לכך – כדי שתהליכים רגשיים יקבלו תוקף, צריך ללוות אותם משהו גשמי, שיהווה את המניפסט של מה שקורה בבפנוכו של האדם. אולי בגלל זה אני מתחיל חיי נישואין בבנית בית, כמעשה מלווה להקמת הבית שבלב. אם לפרט, במקביל לבניית היסודות של הבית אני חושב על הדברים שצריכים להיות בבסיס המשפחה החדשה שלנו, במקביל ליציקת השלד אני חושב על הדברים שיחזיקו אותנו מאוחדים כשיגיעו הקשיים, במקביל להתקנת החלונות אני חושב על איך אני רוצה שהמשפחה שלי תיראה כלפי חוץ ואיך אני רוצה שתתקבל כלפי פנים, במקביל להתקנת תשתית החשמל אני חושב על התקשורת שלנו כבני זוג וכהורים, במקביל להתקנת האינסטלציה אני חושב על אפיקי ניקוי-רעלים של מריבות וחיכוכים, במקביל להתקנת הריצוף אני חושב על חשיבותם או אי-חשיבותם של חילוקי דעות לגבי דברים שאינם במהות היחסים שלנו, במקביל להתקנת הגג אני חושב על תפקידי כחצי מכוח הפרנסה של המשפחה, במקביל להתקנת דלת הכניסה אני חושב על איך משוחחים על כל נושא בינינו, אבל כלפי חוץ מציגים דיעה אחידה ומסוכמת ובמקביל לשתילת הגינה אני חושב על הדברים שצריך להמשיך ולהשקיע בהם בעתיד כדי שימשיכו לגדול ולתת פירות. אלה תהליכים אמיתיים שאני עושה, עם דף ועט. אולי זה נראה מאוד אנאלי או מאולץ, אבל זו הדרך שלי להאכיל את המפלצת הזו שצועקת "מלא את תפקידך".

וזה לרוב עובד לי, במיוחד לאור התמיכה והפרגון של בת הזוג שלי. אני מתייחס אל הבית שלנו, במובן הרחב – הן הפיסי, אך חשוב מכך, המשפחתי – כאל מקדש בו משרתים כהנת וכהן יחדיו; אני חושב שזה אומר הכל. במקדש לא מכניסים זוהמה, במקדש מתכוונים למה שעושים, במקדש עוסקים לשם שמיים ולא לשם קבלת שכר, במקדש מתקדשים, כמו שעושים בחופה וקידושין. אם אותה עבודת הקודש תהיה ראויה, נזכה לכך שהזוגיות שלנו תהיה איתנה, ייצרית, אוהבת ומגדלת, כאילו אומרת "ועשיתם לי מקדש ושכנתי בתוכם", או אם תרצו משהו יותר עכשווי – "If you build it, he will come".

אני חושב שאת הערך הזה של משפחתיות וזוגיות, תחת הגג של המושג "בית" קיבלתי אצל ההורים שלי. למרות שיש לי ביקורת לא מעטה עליהם, שלדעתי אני לא מבטא מספיק באוזניהם, אני מוקיר תודה גדולה לצמד האנשים האלה, שגידלו את אחותי ואותי, על כך שהם יצקו בתוכי את התובנות האלה. בית זו לא סתם קופסא שגרים בה, כמו שחיי נישואין הן לא סתם מסגרת חוזית. צריך להתקדש, צריך להרוויח את זה וצריך לעבוד על זה. כילד, ראיתי איך ההורים שלי התווכחו (לא רבו, שוחחו על נושאים בהם יש להם חילוקי דעות), ראיתי אותם מתנשקים כל יום, דבר שאני רואה גם היום, ראיתי אותם מתפשרים על המון דברים (אולי יותר מדי) בשביל שלום הבית וראיתי אותם יושבים יחד לשולחן פינת האוכל רוקמים תוכניות לעתיד. ככה למדתי איך בונים בית.

אני רוצה שלמקדש שלנו תהיה השפעה דומה על אורי, האחיות והאחים שלו. אני פועל, יחד עם האשה האמיתית והחזקה שלידי, לכך שיום אחד, כשהם יבנו את המשפחה שלהם, הם יוכלו להסתכל אחורה ולהגיד שאת הבסיס שלהם לזוגיות ולהורות שלהם הם קיבלו מאמא ואבא, וכמוהם, בזמנו, הם רק שיפרו אותו עוד קצת. אני מקווה שאשכיל להצליח גם בתפקיד הזה. ימים יגידו.

עכשיו מגיע השלב של יציקת תוכן טוב ובריא לבית שלנו. לחצו כאן לראות איך עושים את זה.

– אבא של אורי

** אם מצא חן בעיניכם הפוסט הזה, אשמח אם תרשמו את כתובת האימייל שלכם שם, מצד ימין למעלה, לקבלת הודעה כשבעתיד יוצא פוסט חדש. את כתובת האימייל שלכם לא אחלוק עם אף אחד.

_______________________________________________________________________

עוד אבות מהפרלמנט שכותבים על הבית שלהם שלהם:

• הזווית הסוציאלית: אליסף יעקב: קח לך אישה ובנה לה בית
• הזווית הטרנספורמטיבית: טל חן: כלכלת בית
• זווית בדילמה: עומר להט: יצאתי בזול
• זווית בדילמה2: יובל אדם: היה קשה משחשבתי
• הזווית האידאית: ברק שטרית: יציאת מצריים, היהודי הנודד והמשכנתא שלי
• הזווית הפסימית (או סארקסטית? או מציאותית? טוב, תחליטו לבד): אסף רותם: חרדות שלפני הקריסה
• הזווית הדיבורסיבית: גיא רוה: לשלם שכר דירה כפול כאב גרוש
• הזווית האובסולוטית: אילן שיינפלד: בית על תנאי

לדיון המלא של בדיקת אבהוּת – פרלמנט האבות של Xnet, הקליקו כאן

להרשמה לניוזלטר – ליחצו כאן. שווה.