חיפושית קברנית שהוטלה עליה הגבלה פיזית השקיעה יותר בגידול הצאצאים שלה, ככל הנראה בשל אסטרטגיה אבולוציונית
לחיפושית הקברנית הטומנת (Nicrophorus vespilloides) אין חיים קלים במיוחד. היא מטילה את ביציה ליד פגר של יונק קטן או ציפור, לאחר שהיא ובן זוגה הפשיטו אותו מפרווה או נוצות וטמנו אותו באדמה. העבודה שלה לא מסתיימת אז: היא נשארת עם הזחלים שבוקעים מהביצים ומאכילה אותם בשר מהפגר עד שהם גדלים והופכים לחיפושיות בעצמם. וכאילו שזה לא מספיק, באו חוקרים מאוניברסיטת אדינברו בבריטניה והדביקו על גבה, קצת מאחורי הראש, משקולת שהכבידה עליה והקשתה עליה להאכיל את הזחלים.
הדבקת המשקולות נעשתה כחלק ממחקר שבו בחנו החוקרים את התנהגותן של החיפושיות, אלו שנשאו משקולות ואלו שלא. להפתעתם, החיפושיות נושאות המשקולת השקיעו יותר זמן בהאכלה של צאצאיהן וסיפקו להם יותר מזון, למרות שהמשימה הייתה קשה להן יותר. ההסבר לכך עשוי להיות טמון בהחלטה אסטרטגית של החיפושית: להשקיע בזחלים שיש לה עכשיו, או בזחלים שעשויים להיות לה בעתיד.
זה אולי נראה כמו מהלך מחשבתי מסובך מדי עבור חרק, אבל הרעיון אינו חדש, והוא מכונה "השערת ההשקעה הסופית". לפי ההשערה הזו, בעל חיים שמעמיד צאצאים כמה פעמים במהלך חייו, למשל מטיל ביצים כל שנה, יחלק את המאמץ והמשאבים שהוא יכול להשקיע בין הצאצאים הנוכחיים שלו ובין הצאצאים שיגיעו מאוחר יותר. הוא יטפל בצאצאיו, אבל ידאג שפעילות זו לא תשאב ממנו יותר מדי אנרגיה, כדי שיוכל להגיע במצב טוב לתקופת ההטלה הבאה. אבל אם הוא יודע שאלו יהיו הצאצאים האחרונים שלו הוא לא צריך לחסוך, ויכול להשקיע בטיפול בהם את כל כולו.
מחקרים קודמים בחיפושיות קברניות הראו שלפחות במקרים מסוימים הן אכן נוהגות לפי הכלל הזה. חיפושיות בעלות מערכת חיסון פגומה, שנפגעו יותר מחיידקים ונגיפים והיה להן סיכוי קטן יותר לשרוד עד הפעם הבאה שיטילו ביצים, השקיעו יותר בצאצאים שיש להם כרגע. כך גם עשו זכרי חיפושית בעלי פגם גנטי שגרם להם לחיות חיים קצרים יותר.
החוקרים משערים שזה מה שקרה גם במחקר החדש: החיפושיות הרגישו שהן אינן מתפקדות כראוי, ולכן בחרו באותה "השקעה סופית" – להשקיע הרבה בצאצאים הנוכחיים, כי נראה שלא יהיו להן צאצאים נוספים.
האם זה אומר שהחיפושיות, בעל חיים שלא ידוע בתבונה מרובה או בחשיבה מעמיקה, שוקלות את האפשרויות השונות העומדות בפניהן, מחשבות את סיכוייהן לשרוד ולהביא צאצאים בעתיד, וכך בוחרות את האסטרטגיה הטובה ביותר בבואן להאכיל את הזחלים שלהן? לא בהכרח. פעמים רבות אנחנו מוצאים שבעלי חיים פועלים לפי "כללי אצבע" פשוטים יחסית כדי לנווט במצבים מורכבים (ואגב, יש לא מעט דוגמאות לכך גם בבני אדם).
במקרה זה, ייתכן שהחיפושיות פועלות על פי כלל האצבע: השקיעי בזחלים כך וכך מזמנך ומהאנרגיה שלך. כלל אצבע כזה יכול להבטיח שיישארו לה מספיק משאבים גם לפעם הבאה. כשמצבה הבריאותי של החיפושית לא טוב, מכל סיבה שהיא, כלל אצבע אחר נכנס לפעולה: השקיעי ככל יכולתך בזחלים שיש לך כרגע. כללי אצבע כאלו היו יכולים להתפתח באבולוציה, וכך לכוון את התנהגות החיפושיות גם מבלי שיצטרכו לשקול בין אפשרויות שונות, או אפילו להיות מודעות לכך שהאפשרויות קיימות.
