יום אחד חברה שלי מספרת לי ש:
זהו, היא לקחה את אמא שלה לרופא והוא אמר לה שיש לאמא שלה אלצהיימר.
הרופא גם אמר לה שאין מה לעשות, שתקרא קצת באינטרנט ואם יהיו בעיות של שינה או צריך משהו להרגעה, אז שתחזור אליו לקבל מרשם.
למעשה, כל חייה של החברה שלי השתנו, והיא נדרשה להיות פעילה יותר מכפי שרצתה או חשבה תחילה בחייה של אמה, ובעיקר בטיפול בה.
זה התחיל מלערוך קניות ולטפל בענייני כספים, ובהמשך להשיג עובדת זרה, להשגיח עליה, להשיג מה שמגיע מהרשויות ועוד ועוד.
בגדול, אפשר לומר שתקופה ארוכה התפקיד הזה פשוט השתלט לה על החיים, וכל השיחות שלנו היו על זה.
עבורי היה זה אתגר להמשיך ולשמור על הקשר החברי הזה,
ולמדתי כמה דברים על איך לתמוך בבן/בת משפחה מטפלים:
1. זה הרבה יותר קשה ממה שאנחנו חושבים.
האנרגיה, הזמן והעיסוק בניהול טיפול של יקירנו מקשה על שימור קשרים חברתיים שאינם קשורים ישירות לתפקיד זה.
תחשבו שיש להם עכשיו עבודה נוספת במשרה מלאה, ללא תשלום, שצריך לאזן עם שאר תחומי החיים שלהם (ילדים, קריירה, בריאות וכד').
2. תמשיכו ליזום גם אם אין תמיד מענה מיידי או מהיר.
תיזמו אתם את שיחת הטלפון, את המייל, המסרון כדי לשאול מה שלומם ואיך מסתדרים. זה לא הזמן לעשות חשבון מי התקשר בפעם האחרונה, ולא לחכות שהם ייזכרו בכם, כי סביר להניח שאז כבר יהיה מאוחר מדי לחברות שלכם.
3. תציעו עזרה מעשית וברורה/
להביא אוכל מבושל, לאסוף משהו מהדואר, להוציא את הכלב לטיול, כל דבר שעשוי להקל ברמה הפרקטית גם אם אינו קשור ישירות לטיפול.
אל תסתפקו באמירת "תודיע לי אם אוכל לעזור", אלא תהיו פעילים בהצעת העזרה המעשית שלכם.
4. גם אם החבר/ה לא עושים את הטיפול הפיזי ביקירם, הם עסוקים בכך מנטלית,
מוטרדים מתי יצלצל הטלפון ויצטרכו לעזוב הכל כדי לתת מענה, מה צפוי בעתיד,
איך משלמים על כל השירותים הדרושים וכן הלאה.
וגם עסוקים אם עשו את הדבר הנכון, אם הגיבו לא טוב לבקשה של יקירם, אם היו צריכים לעשות אחרת...
5. תוותרו להם קצת יותר מהרגיל
תנסו להבין שחבר/ה שלכם עשויים לומר דברים שבשיגרה לא כל כך מתאים להם לומר.
הם לחוצים כל הזמן.
אם ממש קשה, אל תשפטו אותם על בסיס ההתנהגות שלהם בתקופה זו –
תזכרו מה הביא אתכם להיות חברים מלכתחילה.
6. הקשבה – זה מה שהם צריכים.
תקשיבו להם בלב פתוח, ללא שיפוטיות.
תתנו להם לחלוק אתכם, אך אל תלחצו אם אינם רוצים לשתף.
אם וכאשר הם משתפים – תקבלו את מה שהם מספרים ללא שיפוטיות.
אל תאמרו להם שיגידו תודה שיש להם הזדמנות לטפל ביקירם, שיכול להיות הרבה יותר גרוע, שאתם מכירים מצבים טרגיים באמת, שיום אחד יקירם ימות ואז יצטערו על מה שאומרים עכשיו וכד'.
7. תתעניינו במידע על המחלה ותלמדו עליה קצת מהאינטרנט, כדי להבין עם מה הם מתמודדים.
אבל- אל תרוצו לספר להם על כל פיסת מידע ששמעתם איפשהו.
בעוד אתם לומדים "מהספר" הם לומדים על המחלה "מהחיים", ולעתים קשה לקבל עצות ממי שאינו חווה את המצב של טיפול משפחתי. ואם מצאתם מקור מידע מהימן, ספרו להם עליו.
זה יאפשר להם לגשת בעצמם למידע, אם ירצו.
חשוב שנמצא את הדרך להמשיך להיות שותפים בחייהם של חברינו, גם כאשר הם עמוסים מעל הראש בטיפול ביקירם. גם אם זו שיחת טלפון אחת לשבוע, מסרון יומי עם מילות עידוד -
כל דבר קטן שעשוי להיות להם לתמיכה ועזרה.
זוהי חברות אמיתית.
ותזכרו - זה שאין תרופה לדמנציה לא אומר שאין מה לעשות.
תדברו איתי, ויחד נחשוב יחד איך להיטיב את איכות החיים שלכם ושל יקירכם.
לקריאה מעניינת נוספת: