בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה לבין יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה תמיד יש איזה חוסר שקט בנפשי. ואם יש את נפשי לדעת אני לא מוצאת מנוחה ושלווה, גם הכתיבה לא יכולה למצוא מזור לנפש המתחבטת. יש איזה ריטואל כזה שמנקז הרגשה מאוד לא ברורה וציפייה דרוכה שיעברו הימים האלה. השנה יותר משנים קודמות הרהרתי באבי, יצחק פיינגולד שיבדל לחיים ארוכים, ודווקא בו הרהרתי כיצד עוברים עליו הימים האלה. על מה מהרהר אבי בימים האלה?
אבי, אב שכול כבר יותר משלושים ושתיים שנים. אבי אב שכול כבר עשרות שנים. יש בו איזה צחות שהולכת ומתבהרת עם השנים. אני לא מצליחה להבין עד כמה עמוקה המלאכיות שיש בו ועד כמה ענוגה ההליכה שלו בדרכי החיים. כל מכה שהוא מוכה בין שבילי החיים הופכת אותו לסמל של סבל, והוא מקבל את מכותיו באיזו השלמה. ואני מתבוננת בו ואומרת לעצמי שזוהי הגבורה האמיתית.
ישבנו ערב אחד במהלך השבוע האחרון. אמרתי לאבי שהנה הגיעה השעה שאני באמת אשב ואקשיב לסיפוריו. בשנים האחרונות הוא התחיל לכתוב את זיכרונותיו. כמה פעמים התחיל לכתוב במחשב שקנה לעצמו והיה מדפיס לי ונותן לי את הדפים כדי שאקרא וכדי שאתייחס, וכל פעם הייתי מתבוננת בדפים ומנסה לקרוא להבין מה עבר עליו בימי השואה, רוב הטקסטים שאבי כותב הם על השואה. הוא לא מספיק להגיע לכתוב על הימים בארץ יש לו לכתוב על ימי השואה יותר מאשר לכתוב על ימיו הבוגרים בארץ. זיכרונות הילדות שלו, כילד קטן הנקלע בעל כורחו למנוסה במשך כחמש שנים עד אשר הוא מגיע לערבות סיביר, הם הזיכרונות העמוקים ביותר.
כשישבנו יחד באחד מערבי השבוע האחרון התכוננתי, באמת, להקשיב לאבי ביקשתי להצטלם יחד, והייתה בתמונה איזו ציפייה, לא ממש התקרבנו אבל אחזנו בכפות ידינו, איני חושבת שהתמונה קלטה את האחיזה הזאת שלו בכף ידי. זו הייתה ההרגשה שהצליח להעביר לי, את צריכה לאחוז בי כדי שאספר לך את סיפורי. ויש באבי את המאבק הזה הפנימי בין לספר לבין לא לספר. וכנראה, הרצון לספר גובר בשנים האחרונות על הרצון להסתיר את שחווה בימי ילדותו.
ישבתי ודובבתי את אבי, לא הייתי צריכה לשאול הרבה שאלות. שאלתי רק שאלה אחת כל הזמן את עצמי. כיצד הוא הצליח לשרוד את המלחמה ההיא. כיצד ילד בן תשע או עשר הצליח לקפוץ מרכבות נוסעות? כיצד ידע להשיג אוכל כשהיה רעב. כיצד הושפל ונחבל ועדיין המשיך? אלה היו שאלות ששאלתי את עצמי. ושאלתי את עצמי כיצד אחרי כל הרדיפות הללו בשואה, הוא המשיך כאן בארץ בבגרותו חיים נורמאליים. כיצד לאחר שגדל בלא הורים, כי איבד את הוריו בשואה הצליח להקים לו משפחה. ילדים צברים שדיברו עברית ניצחו את ניצחונו. וכיצד הוא מגדל את ילדיו לאהבת הארץ אהבת המולדת. וכיצד הגבורה שלו היא להילחם כאן את מלחמות המדינה שלו, והגאווה והרצון שילדיו יקיימו את המדינה. עד אשר מגיע השכול והוא היה בוודאי מוכן לוותר על הכול כדי להגן סך הכול על בנו, טוביה פיינגולד ז"ל. ואחר כך זה לא הספיק והוא מתאלמן מרעייתו, אשת נעוריו, אמי, רבקה פיינגולד ז"ל.
רשמתי את הדברים שהוא סיפר לי ואז פתאום לאחר שישבנו כשעתיים יחד אמר לי נזכר שוב בכתב היד במחשב שלו. קמנו והלכנו למחשב והחלטתי שאת הקטעים הבאים אני אתן לאבי לומר במילותיו, בלי השאלות שלי. השאלות שלי לא ניתן להשיב עליהם הן תהיינה לעולם בלתי פתורות.
הסיפור של אבי, יצחק פיינגולד
התחלה
"מזמן רציתי לכתוב את זיכרונותיי, עוד כשהיו זמנים טובים יותר. את אשתי איבדתי לפני כמה שנים ממחלה קשה, סרטן. יושב אני ונזכר בחיים שלי, מאז שנולדתי, נולדתי לסבל. היות שנולדתי, נולדתי לסבל. היות ומלחמת עולם השנייה תפסה אותי בילדותי כשהייתי 7-8 בערך.
גרנו בעיר קטנה. אבא היה חייט ואימא עקרת בית. בעיירה רוב היהודים היו דתיים. זכור לי שבביתנו הורי שמרו על כללי יהדות. גרנו במרכז העיר על ידינו היה בית כנסת שבכל שבת היינו הולכים עם אבא אליו להתפלל וגם בחגים. היינו מתלבשים בבגדי חג נאים. בית הכנסת היה גדול ויפה עם מרפסות מסביב בקומה שנייה. את התפילות אני שומע עד עכשיו. מסביב היה דשא ירוק וילדים ואני בניהם. היינו משחקים בחצר עכשיו כאילו העולם אחר הכול נעלם.
זכור לי מילדותי שלמדתי בחדר אצל הרבי, למדנו תורה אולי שנה או שנתיים, הרבי אז היה נראה לי מפחיד בגלל שהיה מרביץ על הידיים, ונותן הרגשה אלימה. שם התחלתי את צעדיי הראשונים בקריאה וכתיבת א'-ב'. חוץ מזה לא ידעתי כלום בפולנית היות וגם בבית דיברו יידיש, כך כשהלכתי בפעם הראשונה לבית הספר הפולני ישבתי ולא הבנתי כלום, והמורה שלחה אותי חזרה הביתה. אמרה שאלמד פולנית ואח"כ אבוא ללמוד.
גרנו בצפיפות. כל הבית, זכור לי, היה שייך לסבתא אשר היו לה הרבה בנות והיא חילקה אותו בין בני המשפחה. לבית הייתה חצר גדולה ומשחקים בו לרוב. איך שהוא עברתי תקופה זו, איני זוכר כל תקופת ילדתי בברור, אבל נדמה לי עכשיו שהיה זו תקופה יפה. אפילו שהצרכים בתור ילד לא היו מספקים באותה תקופה, הייתי מוכן להמשיך אותם כך. הייתי מעדיף להמשיך את התקופה של הילדות בדוחק כפי שהיה בבית ההורים ולא לעבור את סבל חיי אח"כ במלחמת עולם השנייה החל משנת 1939.
תחילת המלחמה
ניסיון הבריחה הראשון של המשפחה - כילד לא ידעתי מה נעשה אתי. התחילו מהומות. תפסו יהודים. הייתי נוכח בזמן שהבעירו אש בכיכר העיר ותפסו יהודים עם זקן, גילחו את הזקן. אני זוכר מישהו שהיה כנראה, קצב הייתה לו חנות. הגרמנים תפסו אותו ושם לפני שזרקו אותו לאש הוא לקח גרמני וזרק אותו יחד איתו (אבי זוכר גילויי גבורה מתחילת המלחמה).
עיירת הולדתי היא עיר קטנה כ-100 ק"מ מעיר הבירה ווארשה ששמה קראנושלץ. חיו בה הרבה יהודים וכולם דתיים. כמעט את כולם הכרנו. זכור לי, שברחנו בתחילת המלחמה מהעיירה לעיר גדולה יותר. ברחנו לבני משפחה שהתגוררו בצ'נסטחובה, הלכנו דרך השדות. הלכנו ברגל נדמה שזה היה דרך לומז'ה. הגענו אליהם ונשארנו אולי כשבוע. במשך הזמן הזה ראיתי קרבות אויר בשמיים בין מטוסים פולנים וגרמנים. ברחוב היו מדי פעם עוברים פצועים עם תחבושות על ראש. היה ריח אבק שרפה באוויר, וכל זה הייתי רואה מחלון הבית שפנה לרחוב הראשי, זה היה חלון גדול שדרכו אפשר היה לראות חלק גדול מהרחוב. במשך זמן אחר כך ראיתי איך נכנסו הגרמנים לעיר.
עכשיו אני נזכר, שזה היה נראה כמו מצעד. הגרמנים צעדו שורות שורות, ברגל, באופניים, באופנועים, במכונות, בשריוניות. זה היה מפחיד נורא. ישבתי על אדן החלון והסתכלתי. זה היה מפחיד.
לאחר כמה זמן, כנראה, נודע לגרמנים שבעיר הזו יש הרבה פליטים יהודים מערים אחרות שברחו להתחבא אצל קרובים כמונו. אחרי שהיינו כמה זמן אצל המשפחה הגרמנים נתנו פקודה לחזור למקומותינו. התחלנו ברגל ללכת דרך השדות ושבילים עד שהגענו הביתה.
העיירה בוערת, אין מנוס הבריחה לרוסיה - בעיירה היה שקט. ביום מדי פעם גרמנים היו תופסים אנשים. חיפשו יהודים עם זקנים וגוים פולנים היו עוזרים להם לתפסם. היות שהבית שלנו היה קרוב לבית הכנסת היינו שומעים בלילות צעקות ובכי, נורא פחדנו. הגרמנים שרפו ספרי קודש וכל מיני דברים מבית הכנסת. ריח של שריפה ודם נמהל ביחד. היה נורא, זה נשאר לי עד עכשיו בראש. בהיותי ילד היו מכריחים לנקות את הלכלוך ואת הדם בבית הכנסת ומי שהיה מתנגד היו הורגים אותו. בבית התחילו לדבר על בריחה לגבול רוסיה. הגויים הפולנים אמרו שכדאי לעזוב את הבתים ולברוח, כי מי שנשאר, הגרמנים יהרגו אותו.
חלק מהמשפחות בעיר שכרו עגלות עם סוסים. גם הוריי העמיסו כמה חפצים ויצאנו לדרך לגבול רוסיה. אני זוכר שבדרך הגויים הפולנים היו שולחים גרמנים כדי לגזול את המעט שנותר ליהודים. הם הפשיטו מאנשים בגדים אשר הם רצו. אם זה היה בגד יפה או מגפיים. זכור לי, שגם את לאבא שלי גזלו את מגפיו וגם את מעילו. פחדנו בדרך. עברנו כפרים שרופים וערים הרוסות. אבק שריפה וריח דם נמהל גם איזה ריח תרופות היה באוויר. לא זכור כמה זמן עבר, הגענו לגבול רוסיה. צבא רוסיה קיבל אותנו העמיסו אותנו על משאיות, כשהגענו כל האנשים בכו מרוב שמחה שסוף כל סוף הגענו לחוף מבטחים.
הביאו אותנו לעיר ביאליסטוק והכניסו אותנו לבית הכנסת. המקום היה גדול. מסביב היו הרבה חבילות וכל משפחה עמדה על יד החבילות שלה. זכור לי שבעיר הזאת היו לנו קרובים והלכנו לבקר אותם. זה היה בסוף העיר, היה להם בית מלאכה לעיבוד עורות, היה ריח של עורות על כן אני זוכר זאת. נשארנו אצלם כמה זמן, וחזרנו חזרה לבית הכנסת. כעבור כמה זמן ביום אחד אספנו את המטלטלים וזזנו לכיוון תחנת הרכבת. שם עלינו לקרון רכבת ונסענו לפנים רוסיה. הגענו לעיירה קטנה שמה גור אדוק, קיבלו אותנו תושבי העיירה עם לחמניות ושתייה חמה. הייתה הרגשה טובה ושמחנו, חילקו כל משפחה למקום מגורים. קיבלנו בית מעץ לא רחוק ממרכז העיר. לאט אבא התחיל לעבוד. התחלנו ללכת לבית הספר.
בפעם הראשונה הלכתי לכתה א', למדתי טוב. התיידדתי עם חברים. טיילנו והלכנו ליער לקטוף פירות יער, והיה נהר על יד הבית שהיינו הולכים להתרחץ בו. בשבילי זה היה עולם טוב יותר ממה שעברתי. אחי הבכור הלך לפנימייה פה או בעיר וויטיבסק (לא זוכר במדויק). כך עברו שנתיים. במשך הזמן התרגלתי כאילו גרתי במקום שנים רבות. זה היה תקופה משנת 1939 עד 1941.
בקיץ 1941, לפני שהתחילה מלחמה בין רוסיה לבין הגרמנים התחילו לתפוס מרגלים גרמנים אשר צנחו באזור ששהינו בו. זכור לי איך היינו רואים אותם בעת שצנחו מעלינו וראינו אותם בשמיים. בקיץ זה התחילה מלחמה בעיר. אחרי כמה זמן התפשטה שמועה שהגרמנים מתקדמים אלינו. בבית לא האמינו שהצבא הרוסי ייתן להם להגיע לעיר. במשך הזמן הזה גרמנים החלו להפציץ את העיר. יום אחד אני עם אחי ירדנו לנהר להתרחץ היו שם נשים שכיבסו כביסה. על ידם היו קערות מעץ. נכנסנו למים. אחרי כמה זמן הופיעו אווירונים והתחילו להפציץ. ברחנו אני עם אחי עזבנו את מים. התחבאתי מתחת אחת מקערות העץ. פתאום ראינו אימא אחת עומדת על הגבעה מעלינו וצועקת "הילדים, ילדים שלי". ההפצצה המשיכה והיא עמדה שם כאילו הגנה עלינו. התחיל להיות ערב חזרנו הביתה.
הבריחה השנייה לעומק רוסיה - עוד כמה ימים עברו, מדי פעם היו מופיעים אווירונים גרמנים מפציצים ויורים במכונות ירייה לחלונות הבית. היינו מתכופפים מתחת החלון, הפגיעות היו קרובות מאוד. נדמה לי שבאותו ערב אבא אסף את כולנו: אימא, אחותי ואחי. יצאנו לכיוון תחנת רכבת. הלכנו כך עם החבילות. זכור לי שהיה לילה בהיר עם לבנה בשמיים. שמענו רעש של אווירון. מסביב דממה. בתים ברחוב היו בהאפלה. הלכנו עד שהגענו לתחנה. השערים היו נעולים ואמרו שאין רכבת ולא תהיה בקרוב, באין ברירה המשכנו ללכת כל הלילה עד שנפגשנו עם עוד אנשים. בדרך הייתה שיירה מי ברגל ומי בעגלות, עלה כבר השחר. דמדומי בוקר רטובים והליכה ברגל עייפו אותי. אבא החזיק אותי על הידיים, כנראה, היה לו קשה. כך הלכנו עד שהאנשים כולם חנו כדי לנוח. פגשנו מכר מהעיר אשר הייתה לו עגלה. אבא ביקש ממנו לקחת אותי. הוא הסכים. הוא העלה אותי ועוד כמה חפצים על העגלה.
זו הייתה הפעם אחרונה שראיתי את הוריי. המשכתי לנסוע בעגלה ונרדמתי. זה היה כפר, לילה. לכמה זמן ישנתי ואז התעוררתי. זה היה כבר בוקר. דבר ראשון ששאלתי היה "איפה הורים שלי?", מכרים שהייתי אצלם בעגלה אמרו שלא אדאג שבדרך אמצא אותם.
בכיתי וכך נשארתי לנסוע איתם. עברנו כפרים בדרך. היו שולחים אותי לבקש אוכל מהכפריים. הייתי בוכה ומספר שאיבדתי הורי. והם היו בוכים איתי. מוסרים לי לחם ודברי חלב. את זה הבאתי לאנשים. היינו מתחלקים באוכל.
ביום אחד פגשתי נער מהעיר שלנו. שאלתי אם ראה את ההורים שלי. הוא אמר לי שהוא ראה אותם והם מחפשים אותי. הוא הסביר לי איך ללכת, בשביל לפגוש אותם. יצאתי בדרך שהסביר. לבד הלכתי כמה זמן. וראיתי, כנראה, שאני לא הולך בדרך נכונה. מרחוק ראיתי שיירה של אנשים הולכים ברגל ועם עגלות. מיהרתי להגיע אליהם. בכיתי ופחד נוראי אחז בי, מכל הבלגן שעברתי.
הלכתי לאיבוד
נפגשתי עם מכר מהעיר שלנו שהיה בשיירה. ספרתי לו שהלכתי בדרך שהראה לי הנער ואינני רוצה ללכת לבד. סיפרתי שאני נורא פוחד והמשכתי לבכות. הוא הרגיע אותי ואמר שמעכשיו הוא ידאג לי, עד שאמצא את הוריי. בדרך המשכנו גם איתם. עברנו כפרים. וארגנתי בנדבות אוכל, כך הגענו לתחנת רכבת חיכינו לעלות עליה, ופתאום הופיעו אווירונים גרמנים והתחילו להפציץ אותנו, וירו במכונות ירייה. כולם נשכבו במחסה עד שזה נגמר. עלינו לרכבת והתחלנו לנסוע. בדרך הופצצנו. הרכבת עצרה. שוב התחבאנו בצידי הדרך, ואחר כך המשכנו עד שהגענו לתחנת רכבת גדולה. זכור לי טוב מאוד באל גואה שמה.
זו הייתה תחנה ענקית, מפגש הצטלבות דרכים לכל כיווני פנים רוסיה. תחנה זו הופצצה כמעט 24 שעות. בהגיענו כל התחנה בערה. שמעתי יריות והתפוצצות היה נורא, כולם רצו לכל הכיוונים. זחלתי אחרי חייל רוסי אשר הדריך אותי לבוא אחריו לכיוון בית חולים שהיה בסביבה. זה היה בית חולים גדול. זחלנו עד הכניסה. לפנינו היה פרוזדור ארוך עם חלונות גדולים. נשארנו על הרצפה מתחת לחלונות עד שהגענו למקלט מתחת לבניין, בפנים היו הרבה אנשים, ביניהם פגשתי מכר, ידיד של אבא, שהכיר אותי. הוא שאל מה אני עושה פה לבד. בבכי ספרתי שאבדתי כבר כמה זמן ואיני מוצא את הוריי. הוא הרגיע אותי ואמר שאשאר איתו עד שאמצא את ההורים.
בינתיים שמענו הפצצות ויריות מעלינו. נשארנו במקלט עד הערב. כולם התחילו לעזוב את המקום. כשיצאנו ראיתי שכל התחנה בערה. שיירות של רכבות היו חצי שרופות, וריח אבק שריפה ועשן היה באוויר. בכפר ירד ערב לפני חשיכה, הלכתי עם המכרים יחד לכיוון היער בכדי לעבור את הלילה. כך אמרו כולם, ששם יותר בטוח בעת הפצצות.
נכנסנו ליער, נשכבנו מתחת לעץ ומיד נרדמתי. התעוררתי בבוקר. היה שקט. מכל האנשים שהיו בערב שהגענו למקום לא נשאר זכר, עד היום אני לא יכול לתאר מה קרה. נשארתי לעמוד במקום כמה זמן ועודני בוכה, למזלי, זכרתי מהיכן נכנסנו ליער, התחלתי ללכת לכיוון הדרך. יצאתי לכביש ואני עומד ובוכה פתאום ראיתי אדם מתקרב אלי, הוא שאל מה אני עושה פה לבד. סיפרתי מה קרה, שנשארתי לבד, שאינני יודע לאן כולם נעלמו ואיבדתי הוריי כבר הרבה זמן. הוא הרגיע אותי. כנראה, היה מקומי. הוא הופיע כמו מלאך בשבילי עם שק ומקל על הגב, אמר שלא רחוק בכיוון העיירה יש משפחה יהודית שגרים בבית שני מתחילת הרחוב. אמרתי תודה והמשכתי. הגעתי למקום שהסביר לי.
נכנסתי לבית ראשון שנראה לפי ההסבר. תיכף הבנתי שאלה לא יהודים. אמרתי שמבקש אני שיעזרו לי, דבר ראשון שאלו אם אני יהודי. כמובן, אני יהודי עניתי. לא אשכח עד עכשיו איך התחילו לקלל ולומר מילים שפגעו בי. בסוף אמרו לך ליהודונים ממול הם יעזרו לך. הגעתי למשפחה שהיו גרים כמה בתים קדימה. נכנסתי אליהם סיפרתי אשר עברתי עד אז, הם אמרו שיעזרו לי ושאני בינתיים יכול להישאר אצלם וייראו הלאה מה לעשות. נשארתי אצלם בדיוק שבוע.יום אחד בבוקר לקחו אותי, אמרו שכדאי לי להיכנס לבית ילדים, שם ידאגו לי, ושאתחיל ללמוד, וזה יהיה יותר טוב. הם לקחו אותי למשטרה מקומית, בתחנת רכבת באלאגו. היו שם עוד שני ילדים כמוני. חיכינו עד הערב אמרו שמבית ילדים יבואו לקחת אותנו, בינתיים הגרמנים המשיכו להפציץ את התחנה עד הערב כל רבע שעה היו מופיעים אווירונים.
בית הילדים ובריחות
בשעת החשיכה לקחו אותנו ונסענו כמעט כל הלילה. הגענו לבית הילדים בבוקר, זה היה על יד העיר קלינין. בית הילדים היה נראה כמו חווה חקלאית. זכור לי איך שהגענו הכניסו אותנו יחד עם עוד ילדים לבית מרחץ להתרחץ ונתנו בגדים נקיים, לא אשכח אחרי המקלחת התחלתי ללבוש בגדיי וראיתי שחסרה לי חגורה ממכנסיי, התלוננתי לאחראית. היא מצאה את החגורה, אבל באותו לילה הילדים שמו עלי שמיכה על הראש והרביצו לי מכות. ואז למדתי מחבר שהתיידדתי איתו והוא אמר שאסור להתלונן וצריך להסתדר איך שהוא. נשארתי במקום כמה זמן. למדנו ועבדנו. האוכל היה גרוע, בין הדיבורים עם חבריי שמענו שיש בית ילדים לא רחוק ששם הרבה יותר טוב.
יום אחד נדברתי עם חבר שלי שאנחנו בורחים. קמנו מוקדם והתחלנו ללכת לכוון העיר שם תפסנו רכבת. עלינו עליה. נשכבנו בתוך הקרון שלא יראו אותנו, אחרי כמה זמן, לא זוכר, הגענו לאיזה עיירה. דבר ראשון חיפשנו משהו לאכול, ואחרי יום של סיבובים, חיפשנו מקום לינה. נכנסנו לאולם של תחנת רכבת. נרדמנו באחד הספסלים. פתאום התעוררתי, כששוטר עומד ושואל מה אנחנו עושים פה. ואני התחלתי לבכות וסיפרנו שנאבדו לנו ההורים ואנו מחפשים אותם. אספו אותנו והביאו אותנו לתחנת משטרה, משם לקחו אותנו למקום שאוספים ילדים זה היה נקרא ברוסית [פרייומניק] מקום שממנו מחלקים ילדים לבתי ילדים קבועים, המקום היה סגור ואי אפשר לצאת לרחוב. בית ילדים השני סידרו לי על יד העיר גורקי. גם שם לא היה לי טוב.
התחלתי לברוח מבית ילדים אחד לשני. כך עברתי אולי עוד כשלושה מקומות. זכור לי, שפעם קפצתי לקרון רכבת, שהגעתי כמעט לחזית ושמעתי יריות והתפוצציות. חיילים שעלו מה אני עושה פה. אחרי המשברים שלי ובכי שמו אותי על רכבת שחזרה וכך הגעתי לפנים רוסיה. בכל הבריחות הייתי מתגנב לרכבות או באוניות הייתי מתחמם על יד חדר המכונות של האוניה. היו זמנים שחלמתי שאיזה אישה תציע להיות בתור הבן שלה. היו ימים שלא אכלתי יומיים, בבריחות שלי היו גם רגעים שנהניתי מהנוף מהרכבת או על האוניות. בוולגה הייתי מיואש והתחלתי אפילו לשכוח את הורים שלי. הדאגה העיקרית הייתה לעצמי רציתי לשרוד, רציתי למצוא אוכל ולהישאר בחיים, ואולי אמצא גם את הוריי.
כך עברתי אולי כחמישה בתי ילדים וכמה מעברים שנעצרתי בהם, בבריחה אחרונה, הייתי בתחנת רכבת. לא זוכר את שמה. נדמה שזה היה קרוב למוסקבה, הרכבת התחילה לזוז, קפצתי על מדרגות הקרון. וכך נסעתי איתה. כשבכל תחנה ירדתי וחיכיתי עד שתזוז כך הגעתי למוסקבה. התחנה הייתה גדולה והיו בתוכה הרבה חיילים. גם מסביב לתחנה היו מפוזרים המון חיילים. עברתי בניהם וביקשתי משהו לאכול, כי הייתי מאוד רעב. הסתובבתי מסביב נכנסתי לרכבת תחתית ובמשך היום הייתי נורא עייף. התחלתי לחפש איזה שוטר שיעצור אותי ואהיה באיזה בית ילדים חדש ואוכל לנוח, כך ללא מטרה וייאוש הסתובבתי כמה זמן עד שפגשתי בשוטר. הוא ניגש אליי. שאל אותי היכן הוריי וכרגיל סיפרתי את סיפורי. השוטר לקח אותי למשטרה ומשם למקום שמפזרים לכל מיני מקומות.
זה היה בית גדול עם חצר גדולה, אי אפשר היה לצאת מחוץ למקום הזה. ראיתי את מוסקבה רק מחלונות הבית או מגדר המקום. כך חיכיתי שבוע-שבועיים, לא זוכר. ביום אחד אספו קבוצה כעשרים ילדים ושלחו אותנו לסיביר (כנראה היינו ברשימה שחורה בגלל שברחתי הרבה). נסענו ברכבת עד נובוסיברסק ומשם עלינו על אוניה והפלגנו לעיר קאמען על נהר אוב. זה היה בעיירה קטנה על שפת הנהר.
בבית הילדים בסיביר
בבית ילדים הזה נשארתי הרבה זמן, התחלתי ללמוד במקום מ-1941 עד 1945. השנים עברו ולא הרגשתי שחלפו, אולי בגלל שהיה לי טוב שכחתי כמעט הכול. זכור לי שהיו ימים בהתחלה שיצאנו בזמן חופשת הקיץ לשדות, אשר היו שייכים לבית ילדים. היינו עובדים בשדה. השדה היה על יד שדה תעופה לאימונים. כשהייתי רואה אווירון, הייתי רץ לתעלה באופן אוטומטי. ילדים היו צוחקים עלי. הם לא ידעו מה עבר עלי. בהתחלת שנת 45' הלכתי לבית הספר כרגיל שהיה קצת יותר מרוחק, בעיר.
בעוברי בדרך פגש אותי יהודי אחד. ושאל אותי אם אני ילד יהודי. סיפרתי לו את הכול. איך הגעתי לפה. הוא סיפר שבקרוב כל היהודים ואזרחי פולין יחזרו. ואם לא אהיה בקשר אני עלול להישאר פה. התחלתי לבקר אצל המשפחה היהודית. היו מקבלים אותי יפה. כיבדו אותי בקצת אוכל והרגשתי טוב. בינתיים בבית ילדים התחילו להציק לי שאני הולך ליהודים, היו אומרים שאני מביא כינים לבית ילדים ועוד כל מיני דברים. הקהילה היהודית סידרה לי חבילות מהג'וינט. כשהייתי מקבל את החבילות זה הרגיז מאוד, יותר מכל דבר.
לאחר כמה זמן לקחו אותי והעבירו מעבר הנהר שוב לבית ילדים אחר, כדי שלא אהיה בקשר עם היהודים. זה היה מקום גרוע. היה רעב. היינו הולכים לשדות. אוספים כל מיני ירקות שנשארו בשדה ואוכלים אותם לא מבושלים. היה לי רע במקום. חוץ מבית ילדים, לא היה כלום מסביב. היו רק שדות. לא יכולתי להשלים עם מצבי. התחלתי לחשוב על בריחה מהמקום. זה היה בתחילת חורף שנת 1945. ישבתי במקום חיכיתי להזדמנות לבריחה.
הבריחה מבית הילדים בסיביר - יום אחד טיילתי על שפת הנהר אוב. עבר החורף והקרח התחיל לזוז ולנוע. פתאום ראיתי סירה החלטתי לנצל אותה. עליתי עליה והתחלתי לחתור איתה לעבר החוף השני, לכוון העיר. היה לי קשה לחתור בין הקרחונים. זה היה תחילת האביב. לפעמים נתקלתי בקרחון גדול והייתי צריך לנווט את הסירה. איך שהוא, הגעתי לחוף השני. אלוהים רק יודע איך הצלחתי עזבתי את הסירה והלכתי לבית של המכרים היהודים, דפקתי בדלת הם הכניסו אותי. סיפרתי להם מה עבר עליי בזמן שהייתי מעבר לנהר, שעברתי שם את כל החורף. הסברתי שאני לא רוצה לחזור לבית ילדים הזה יותר. הם הרגיעו אותי ואמרו שיסדרו אותי שיהיה בסדר.
במשך אותו יום סידרו לי משפחה שנשארתי אצלה כחודש. ואז העבירו אותי לבית ילדים פולני, על יד עיר ברנאול ביערות טייגה. זה היה צריף ארוך עם הרבה חדרים. התחלתי ללמוד את השפה פולנית. לכתוב ולקרוא והצלחתי ללמוד אותה מהר, היינו מבלים בטיולים בסביבה. הולכים ליער לאסוף פירות יער, היה פעם שנכנסתי עם ילדים ליער ואיבדנו כוון בחזרה, באותו חורף הגיעו חיילים לצריפים שהיה מחנה על ידינו היינו אני ועוד ילדים מסתובבים ביניהם ומקבלים קצת אוכל שהיה נדמה באותו זמן מאוד טעים.
כמו כן סידרנו בעצמנו מגלשות והיינו מתגלשים באותו חורף. היה מאוד קשה וקר. השלג הגיע עד התקרה. מסביב היו זאבים. שמענו אותם וראינו עיניים כמו אורות קטנים, היו גם ביצות מכוסות בדשא אשר הלכנו עליו. ואספנו פירות שגדלו בהם. בינתיים התחלתי לקבל מכתבים מאמי, מאחי ומאחותי. התברר לי שהיו בקולחוז על יד עיר צ'לבינסק על האורל. בבית ילדים פולני היו עוד שני ילדים יהודים, בת ובן. אחר כך הגיע ילד יהודי ממוצא בולגרי. זה היה בסוף, לפני שנסענו חזרה לפולין.
אחרי המלחמה
בינתיים נגמרה מלחמת עולם השנייה. זכור לי איך שכולם שמחו, כולם רקדו מרוב שמחה. יום אחד קבלתי מכתב מאחותי שהם לא חוזרים לפולין בגלל הפוגרומים שיש שם. הלכתי למנהל המוסד במקום והראיתי לו את המכתב. הוא באותו זמן סידר שיעבירו אותי לבית ילדים רוסי. נורא דאגתי מה יהיה איתי עד שאפגוש את הוריי.
באחד המכתבים כתבו שאבא נהרג בתחנת רכבת בלאגויע בזמן הפצצה, ושאימא, אחי ואחותי ביחד. רק אחי הגדול בצבא אנדרם הפולני. אחרי כמה זמן קיבלתי עוד מכתב שהם חוזרים לפולין. באתי עוד פעם למנהל ואמרתי שאני חייב לנסוע כי הם נוסעים, המנהל אמר שהוא כבר סידר הכול להעביר אותי. התחלתי לבכות וביקשתי ממנו שיסדר שיעשה מאמצים שאפשר שאסע עם בני המשפחה עם אמי ואחיי שאותם לא ראיתי שש שנים. כמעט כל יום ביקשתי לצאת וכל יום הוא אמר שהכול מסודר.
בקיץ 1946 עזבנו את סיביר ונסענו ברכבת משא כי לא היו רכבת נוסעים לפולין. הדרך לפולין הייתה ארוכה מאוד, היא נמשכה כחודש ימים. היו הפסקות של כמה ימים. היינו יורדים כדי להתרחץ. אנשים היו מבשלים בחוץ, ממתינים במקום. וכך לאט הגענו לפולין. לא אשכח שהגענו לוורשה. בתחנה עמד קטר ואני ועוד כמה ילדים עלינו עליו. בקטר, על יד כבשן המנוע, הזמין הנהג כמה ילדים. דבר ראשון כשפתח את הפה, התחיל לדבר על היהודים כל מיני דברים. אפילו קילל ועוד דברים שאיני זוכר עכשיו. הילדים התחילו להסתכל עלי וצחקו. הם אמרו לו שיש ילד יהודי ביניהם. הוא ענה שאם אני ביניהם, אני כבר לא יהודי. זה פגע בי מאוד שעד היום אני לא יכול לשכוח את זה. ירדנו והלכנו לקרון הרכבת שלנו, בדרך ראיתי שכל העיר וורשה הרוסה ובקושי היה בית שעמד על תילו. המשכנו עם הרכבת לעיירה קטנה, איני זוכר את שמה, בית ילדים גדול היה מפוזר בשטח גדול.
בבית הילדים ההוא בפולין באחד החדרים היו עוד כשלושה ילדים יהודים. ביום בהיר אחד הופיעה ד"ר יהודי שחיפש ילדים יהודים, אני ועוד בן ובת הסכמנו לבוא איתו. אבל הילד מבולגריה שנא אותנו עוד מסיביר. לא רצה לבוא איתנו. הוא התחבא מתחת למיטה, ובשום אופן לא רצה לבוא. הגענו עם הרופא לעיר לודז'.
הפגישה עם אמי
נתקבלנו לבית של תנועת הנוער הציוני, עלית הנוער. התחלנו ללמוד עברית, הלכנו לטיולים בעיר הכרתי חברים, היו ערבי יום שישי, עונג שבת. זה היה משהו חדש בשבילי. שולחנות לבנים ואווירת חג. היה יפה וקצת התרגשתי. יום אחד קרא לי מנהל המקום והתחיל לשאול אם יש לי הורים, האם אני רוצה לראות אותם. כמובן! אמרתי שהייתי רוצה. עניתי שהיה לי קשר איתם עוד כשהייתי ברוסיה. סיפרתי על המכתבים. בערך סיפרתי מה שהיה. הוא הזמין אותי למשרד, נכנסתי ראיתי אישה זקנה ולא האמנתי שזו אמי כי הייתה לי דמות אחרת שלה בראשי. עמדתי כמה דקות ואז היא חבקה אותי ואמרה בני והתחילה לבכות כשהיא מחבקת. זו היה פגישה מרגשת. נשארתי במקום כמה זמן. אחי אהרון ואחותי באשה נפגשו אתי במקום. שמחתי לפגישה זאת אחרי פרידה כזאת ארוכה.
סיפרו לי שאחי הגדול, ברוך, נמצא בבית הסוהר הצבאי בגלל שעבר עבירה בשירות הצבאי. אימא לא הייתה איתי בבית הנוער הציוני, היא הייתה עם אחותי בקבוצה לא רחוק ממני, אחי, אהרון, נשאר איתי. הייתי מדי פעם הייתי מבקר את אמי ואחותי, יום אחד אמרו שאנחנו נוסעים לארץ ישראל. בגלל אחי הגדול, אימא נשארה עם אחותי. היא אמרה שניסע אני ואחי והיא תישאר לחכות לאחי הגדול ברוך ושהם יבואו אחרינו. נסענו עם הקבוצה לגבול צ'כיה, שם היינו בבית אחד עד שסידרו לנו מעבר לצ'כיה. עברנו את הגבול בגניבה הגענו לתחנת רכבת ומשם לעיר הבירה פראג. זה היה מחנה גדול. היינו יוצאים מדי פעם לטייל בעיר, נשארנו כשבועיים והמשכנו לצרפת, הגענו ברכבת לפריס. בפריס היינו קרוב כשנה.
ארגנו לנו מדי פעם סיורים בעיר, למדנו עברית והמשכנו ללמוד כללית, היה טוב, אחי אהרון היה איתי. זה היה באמצע הקיץ. העבירו את הקבוצה שלנו לעיר אחרת על יד העיר מוליסון. זה היה ארמון עם שטח גדול והיה יפה, גם פה למדנו. בינתיים ארגנו לילדים אופניים והתחלנו ללמד אחד את השני לרכוב על אופניים, זה היה כביש מאחורי הגדר של המקום, שבו גרנו. יום אחד החזקתי את האופניים כשחבר התאמן עליו. ברגע, שעזבתי אותו, שיסע לבד. פניתי לצד הדרך פתאום הגיעה מכיוון הגבעה אישה על אופניים, היא הייתה גדולה ושמנה, כך זכור לי, ראיתי שהיא התבלבלה, ניסיתי ללכת הצידה כדי לברוח ממנה, אבל היא פנתה לכיוון שלי ודרסה לי את הרגל שמאלית. המכה הייתה חזקה מאוד. עפתי כשני מטר. ניסיתי לקום ולא יכולתי התחלתי לבכות ולצעוק מכאבים. חברים ניסו להרים אותי. הם לא יכלו, למזלי, להרים אותי. היה בסיס של חיל האוויר הצרפתי במקום וכמה מהם הרימו אותי. צעקתי מכאב וראיתי שאחד מהם מחזיק את רגלי עם שתי ידיים שבכל יד חלק מרגל. הרגל הייתה מתנדנדת במקום השבר ובזמן שהעצם נגעה אחת בשניה היו כאבים עצומים.
כך הגעתי לבית חולים מקומי, ושם דיברו איתי בצרפתית שלא הבנתי מילה. רופא בדק אותי והתחיל להראות לי ביד צורה כאילו רוצה הוא לחתוך לי את הרגל. התחלתי לצעוק עוד יותר עד שהביאו אחות דוברת פולנית, היא אמרה שיהיה בסדר יחברו לי את הרגל, וישימו בגב. נרגעתי בסוף, עשו לי טיפול והעבירו אותי למחלקה. נשארתי במקום כמה זמן ויום אחד הביאו אותי חזרה לבית הילדים. זה היה בעיר מוליסון עיר פועלים, התאכסנו בארמון על יד העיר כחודש וחצי בגבס בלי לרדת מהמיטה. מדי פעם נסענו לבית חולים לבדיקות. זה היה שנת 1947. אני נשארתי בצרפת ואחי אהרון נסע לישראל באוניה אקסודוס.
בינתיים, העבירו את הקבוצה שלנו על יד העיר ליון גם לארמון, וולט דה אנטון. הקבוצה נשארה במקום ואותי העבירו לפריס לבית החלמה, נשארתי במקום כשנה. באותו זמן היינו במעקב אחר האוניה אקסודוס, אשר האנגלים תפסו אותה והביאו אותה דרך גיברלטר לגרמניה. דאגתי יחד עם כולם לגורל האנשים ואחי איתם, סיימתי את הטיפול בפריס וחזרתי לווילה דה אנטון והתחלנו ללמוד עברית בכיתות היפות במקום, וכל המקצעות כולל חשבון. היה לי טוב, שיחקנו כל מיני משחקים בצריח של הארמון. הארמון היה בנוי עם צריחים בארבע פינותיו שלו. לפעמים שיחקנו על הדשא שמסביבו. היה כפר לא רחוק והיינו הולכים אליו לטייל. שיחקנו גם כדורגל, מדי פעם היו באים אורחים מאמריקה ואנו הצגנו להם כל מיני הופעות, זה על-מנת להראות ולקבל תרומות כדי להחזיק את המקום.
היינו מבלים על הדשא שהיה מסביב לארמון, שבמרחק-מה ממנו היו עצי דובדבן. התגנבנו וקטפנו בגניבה, ובבית ארגנו בקבוקים ריקים והיינו ממלאים בהם את הדובדבנים עם סוכר, במשך הזמן זה היה תוסס. אחרי כמה זמן היינו אוכלים בקבוצה ביחד. בינתיים הייתי מקבל מכתבים מאמי שנשארה בפולניה עם אחותי, שחיכתה לאח שלי הגדול שהיה בצבא הפולני. אמי חיכתה שישתחרר ואז תעלה גם היא איתם לארץ. כתבתי לה שקר לי ואין מה ללבוש. באותו זמן קבלתי ממנה תשובה עם כתובת של דודה מאמריקה שאמרה שאבקש ממנה וגם היא תכתוב, כתבתי כפי שאני יכול ביידיש. אחרי כמה זמן קיבלתי חבילה, היה שם הכול: ממטפחות חולצות ולבנים עד הגרביים הכול 12 יחידות. מאוד שמחתי כתבתי תודה והודיתי על החבילה...".
אפילוג
עד כאן הסיפור שאבי הספיק לכתוב על המחשב הביתי שלו. חלק ניכר מן הסיפור סיפר לי בעל פה. לא הפרעתי לו לספר, אבל גם בהקשיבי תהיתי כיצד הצליח ילד קטן בן שמונה לעבור כל כך הרבה תלאות. כיצד הרגשת שאלתי אותו. ועכשיו כשאני מסדרת את כתב היד של אבי, אחת המילים שחוזרות פעמים רבות היא, פשוט פחד. ולי הוא ענה כששאלתי את השאלה הזאת איך הרגשת, "על מה את מדברת, אני רק נלחמתי כדי לשרוד, וחשבתי כיצד להשיג אוכל. זה כל הסיפור".
אבי לא מצליח להתקדם לכדי כתיבת קורותיו בארץ, העלילות שעבר בימי השואה חזקים יותר מכל מעשי הגבורה שעבר כאן בארץ ישראל. והוא היה חייל יהודי קטן בימי השואה, בעבורי, אבי הוא פשוט חייל של גבורת הישרדות ויכול להיות שחוויותיו שם, שהיו קשות לאין שיעור הן שנתנו לו כוחות לחוות את סבל חייו כאן בארץ אליה שב כעבור אלפיים שנות גלות. האם יתכן שרק לאחר סיוטי שואה העם היהודי היה מוכן לקבל הארץ המובטחת עם כל ייסוריה, על כל הפלגנות שיש בה. האם אבי, הוא סמל ליהודי שמוכן לקבל הכול ואף ממשיך לשרוד. כפי שסיפר לי באופן מיסטי נעלמו כל האנשים עימהם ישן ביער בזמן המנוסה מאימת המלחמה ואין לו מושג לאן נעלמו כולם.
העיקר ששרדת, שרדת למעננו.
