מאת הרב אליסף ליבי
כאשר אמר ה' לאברהם שהוא הולך להשמיד את סדום, טען אברהם כנגדו: "חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"[1], דבריו חושפים מערכת יחסים מופלאה בין האדם לאלוהים, אברהם הצייתן[2] טוען בפני הקב"ה שהנהגתו אינה עומדת בכללי המוסר והקב"ה לא אומר לו "שתוק כך עלה במחשבה לפני" אלא פותח עמו בדיאלוג. עמידה מופלאה זאת חוזרת גם במקרים אחרים. משה העניו אומר לאלוהים "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא, וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?"[3] זוהי ביקורת נוקבת על ההנהגה האלוהית, וגם כאן לא שמענו שיצאה אש משמים ואכלה אותו, להפך הקב"ה מקשיב למשה מקבל את ביקורתו ומשנה את הנהגתו[4]. ממקרים אלו (ומדיאלוגים נוספים בתנ"ך[5]) עולה שהמפגש בין האדם לאלוהיו מחולל דיאלוג, בו הנוכחות של האל אינה ממעטת או מבטלת את דמות האדם אלא מעצימה אותו[6].
אנו רגילים לראות את אלוהים במערכת יחסים של כוח והכנעה, בתנ"ך נמצאים תיאורים למכביר שתומכים בהצגה שכזו, ואולם תיאורים אלו מציגים רק חלק מהתמונה. בתורה מתואר אלוהים לא רק כ"אלוהים אדירים" אלא גם כאב: "בנים אתם לה אלוהיכם" (דברים יד א). הנביאים הרבו לתארו כדוד מאוהב ברעיה (למשל בשיר השירים[7]). עולה שהיחסים בין אלוהים לאדם אינם רק כיחסים של אדון ועבד, אלא גם כקשר של שותפים, כשל אב ובן[8] וכשל בני זוג מאוהבים[9].
במאמר נסקור נקודת שיא בהם מתגלים קשרי אהבה בין האדם לאלוהיו[10],[11]. מאמר זה יש לקרוא כמו שיר אהבה, לפעמים השתמשתי במילים בוטות אבל אהבה לא יודעת גבולות.
האר"י מלמד שכאשר רצה הקב"ה לברוא את עולמו, צמצם בתחילה את הטוטאליות הגמורה שלו. במקום בו הוא לא בא לידי ביטוי באופן מוחלט, יכול העולם להיווצר (ע"פ ר' חיים ויטאל, "עץ החיים", א', א'[12]):
"טרם שנבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא. הנה אז צמצם את עצמו אין-סוף, ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ובמקום החלל האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם."
בשביל לברוא עולם, צמצם הבורא את הופעותיו, על ידי כך נשאר, כביכול, חלל פנוי ממנו. המקום שהתפנה מאפשר לאדם ולעולם להתקיים. תורת החסידות המשילה את תורת הצמצום לאב או רב שמסתירים את חוכמתם בשביל לאפשר לתלמידים להתפתח מעצמם[13].
עמדה דתית שאינה מכירה את תורת הצמצום רואה את אלוהים כישות חיצונית שכופה את עצמה ומכריחה את כולם לעשות את רצונה. אולם תורת הצמצום מחוללת יחס אחר לגמרי. לפי תורה זו הקב"ה מבקש את האדם ומצמצם את עצמו בשביל לתת לו מקום. מערכת יחסים זאת אינה של שררה אלא של הכלה.
יתירה מזו, לפי תורת הצמצום, אלוהים אומנם צמצם את הופעותיו, אך לא באופן גמור. לפי האר"י, בחלל הפנוי שנוצר נשאר "רושם" (שאריות) ממה שהיה קודם. אמנם הצמצום הסתיר חלק מההארה האלוהית שהייתה מצויה שם[14], אך בכל זאת מה שנשאר הוא התגלות של האלוהות עצמה. מכיוון שההארות האלוהיות נמצאות גם עכשיו בתוך הבריאה, הבריאה היא בבואה קלושה של הכוח האלוהי המחיה אותה. לאור רעיון זה מייחס בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי, את המציאות כלבוש לאלוהות או ככלי לנוכחותה (תניא א כ):
"התהוות כל העולמות, עליונים ותחתונים, מאין ליש וחיותם וקיומם המקיימם שלא יחזרו להיות אין ואפס כשהיה, אינו אלא דבר ה' ורוח פיו יתברך המלובש בהם.[15]"
במילים אחרות: האלוהות היא נשמת המציאות. היחס שבין האלוהות למציאות, דומה לזה שבין נשמה לגוף. כמו שהנשמה היא מהות המשתקפת בגוף כך העולם הוא "לבוש" לאלוהות[16]. יחסי קרבה אלו דומים ליחס שבין שורש לענף או של כלל לפרט.
מערכת היחסים של תורת הצמצום חזרה ונגלתה בבריאה שנוצרה. לאחר הצמצום הקב"ה ברא את האדם בצלמו. כשאלוהים נפח באדם נשמת חיים[17], הוא "יצק" בתוכו ממד אלוהי[18]. השפע האלוהי המשתלשל לארץ הוא עצם חייו של האדם, ולכן הדבקות בא-לוהים אינה במישהו זר וחיצוני לחיים. כמו שתינוק בן יומו הוא קטן ולא מפותח ובכל זאת משהו מהוריו גנוז בו, כך באופן מקביל, האדם הוא שונה לגמרי מהאלהות ובכל זאת משהו ממנה משתקף דרכו. לאור קביעה זו עולה שאלוהים הוא שורש חיינו, מכיוון שכך האדם יכול ונדרש להידמות לאלוהים (למשל על ידי שהאדם ישבות כמוהו ביום השבת[19]) ולדבוק בו[20]. הדבקות בו היא דבקות בחיים "לְדָבְקָה בוֹ. כִּי הוּא חַיֶּיךָ"[21]. הקשר אל הקב"ה העולה מעמדה זו הוא כחיבור של האדם לממדים העמוקים ביותר שקיימים בו.
אלוהים ברא עולם לא מושלם, וזאת על מנת שהאדם יוכל להשלים את המלאכה[22], התורה מסיימת את סיפור הבריאה במילים "אשר ברא אלוהים לעשות" - אלוהים ברא עולם שצריך עוד .להמשיך ולהיעשות. לאחר שכילה אלוהים את מלאכתו בעולם הוא יצר את האדם והפקיד אותו על ניהול ופיתוח העולם[23]. אלוהים נגלה אל האדם ומבקש ממנו לשלוט בבריאה ולהביא אותה אט אט לייעודה[24]. עמדה זו רואה את האדם ואלוהים כשותפים.
בסיום הבריאה הופקד האדם "לעבוד את האדמה ולשומרה". אבל הברית הופרה, האדם התכחש לעצמו ופשע בתפקידו, ולכן האדמה קוללה בעבורו[25]. לאחר החטא הסתתר האדם מאלוהיו, והפנה לו את פניו, הוא התחיל להתייחס לאלוהים כאלילו הוא נמצא בשמים ורחוק מארץ. כשאדם לא מצא עוד את אלוהים בתוכו הוא השחית את דרכו על הארץ. כשנדמה היה שלאדם אין תקווה והוא עתיד להימחות מעל פני האדמה, נשבה הרוח ומבעד לקשת חידש נח את הברית בין אלוהים לאדם.
מבניו של נח, אברהם התמסר לברית עם אלוהים, הוא הסיר את העורלה מליבו וגילה שאלוהים כמו האדם מבקש צדק. אברהם חי גם הוא בתרבות אלילית שפונה אל אלוהים כיישות זרה. ואולם הוא פקפק בכוחם של אלילים אלו, ניפץ אותם[26], והקדיש את חייו להביא לעולם בשורה שלפיה אלהים מביא לעולם ברכה על פני האדמה[27]. הבשורה של אברהם חשפה את אלוהים דרך המוסר. היא גילתה שהתמסרות טוטאלית לדרך ה' אין פירושה הקרבת ילדיו אלא חינוכם לעשיית צדקה ומשפט[28]. בברית המילה שכרת עם אלוהים, אברהם חזר לגלות לעולם שהאדם נברא בצלם אלוהים, וככזה הוא ממשיך את האלוהות בארץ. לפי תפיסה זו, האדם הוא השתלשלות של האלוהי ולכן יימצא בתוכו צו מוסרי. הבשורה של אברהם הייתה שאלוהים נגלה בצו המוסרי שבאדם[29]. אלוקים אינו חיצוני לאדם ולכן המוסר האלוהי אינו כשל אל המטיל עונשים על העבריינים הפועלים בצורה בלתי מוסרית, אלא כשורש העמוק לרצון הפנימי של האדם, לשאיפותיו ולחלומותיו.
בניו של אברהם המשיכו לפתח את בשורתו, ולכן הקשר ביניהם לבין אלוהים הלך והתפתח עד שלמרגלות הר סיני עמדו אלוהים והעם כחתן וכלה[30].
למרגלות הר סיני בחר אלוהים בעמו וכרת עמו ברית נצחית. מתחת הר סיני נטע אלוהים בתוכנו תורה. כמו זרע וביצית שלאחר שהתמזגו הם אינם יכולים עוד להיפרד, כך נשארה התורה יצירה משותפת לעם ישראל ולאלוהיו[31].
עוצמת הקשר שבין אלוהים לעמו נגלתה במקום בו נאמרה התורה למשה[32]. לפי הכתובים שמע משה את הנבואה מבין שני הכרובים, מקום מיוחד זה המשיל בצורה החזקה ביותר את החיבור העז שבין העם לאלוהיו. קודש הקודשים נקרא בנביא חדר המיטות[33], ולא לחינם קבעו חז"ל שהכרובים היו פניהם כשל בן ובת, ובזמן של שלום, הם היו נמצאים "כאיש המעורה בלוויה שלו" (יומא נד ב). הזוהר ביטא יפה את האיחוד שנעשה על ידי התורה בקודש הקודשים:
"בשעה שהכרובים היו פורסים כנפיהם מלמטה למעלה, אותיות פורחות מלמטה למעלה, ואותיות [כנגדם פורחות] מלמעלה למטה. ונכנסות אלו באלו, ונכללות אלו באלו, בנשיקות של אהבה." (ע"פ זוהר חדש לשיר השירים[34])
התורה היא יצירה משותפת לאלהים ואדם, מקורה אמנם אלוהי אך היא מעוצבת דרך המחשבות של בני האדם[35]. התורה כולה אלהית אך היא כתובה בשפת אנושית והיא מדברת על קורות האדם. יחד עם התורה שבכתב קיבלנו גם תורה שבעל פה. אף שתורה זו מקורה מאלהים "לא בשמים היא", היא ניתנה לאדם והוא זה שמפתח ומעצב אותה[36]. הרב אינו רק מפרש את מה שנכתב אלא על ידי כלים שקיבל אלא ממשיך לחוקק ולעצב את התורה[37]. בכך התורה היא שותפות מופלאה בין האדם לאלהים בו הם יוצרים יחדיו חוקה[38].
הברית שנכרתה בסיני עם ישראל נצחית והתורה לעולם לא תשכח מפי זרעו[39]. מכיוון שכך היא התגלתה בכל דור בדרך מופלאה, ואולם לאחר שנים זנח העם את הברית וזנה אחרי אלוהים אחרים. כאשר ישראל חטאו, האור האלוהי התגלה בו בצורה איומה, ובעקבות כך התחיל האדם לראות את עצמו כמנותק מהאלהות. חז"ל תיארו מצב זה כקיר של ברזל המפריד בין ישראל לאביהם שבשמים[40]. היחס לאלוהים כחיצוני למציאות, יצר תפיסה דתית מעוותת שהובילה את עם ישראל לגילוי עריות שפיכות דמים וכתוצאה מכך ליציאה לגלות. התורה קובעת שמתוך הייסורים של הגלות עם ישראל ילמד לדעת שוב, שהאלוהות נמצאת בתוכו והיא אינה משהו חיצוני ממנו, "וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה."[41] מתוך הבנה זאת עם ישראל ישוב מהגלות והוא יגלה את ההופעות האלוהיות שמצויות בתוכו, כאשר הוא יעשה זאת הוא יגלה את האלוהות לא בשמים אלא בתוך ליבו. "הַמִּצְוָה הַזּאת אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לא-נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלא-רְחֹקָה הִוא. לא בַשָּׁמַיִם...וְלא-מֵעֵבֶר לַיָּם...כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹתוֹ"[42].
רק לאחר החילוניות והעולם הפוסט מודרני, כשפסקו הניסים והקב"ה הסתיר את עצמו, כשנדמה לאנשים כאילו אלוהים לא דורש את האדם, חוזר האדם ודורש את אלוהים. אך הפעם התחדשות הברית נעשית מרצון ואהבה גמורים, וזאת משום שהפעם האדם הוא שיוזם את הברית עם אלוהים. וכדברי הנביא הושע (ג, ה): "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה... אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם, וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". ביום ההוא תחזור האהבה בין עם ישראל לאלוהיו כאהבה של ארוס לארוסה "בַּיּוֹם הַהוּא תִּקְרְאִי אִישִׁי, וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶתה'" (ע"פ הושע ב, יח-כב).
תגובות למאמר שאהבה נפשי תתקבלנה בברכה.
[1] בראשית, פרק י"ח פסוק כ"ה. אם זאת בעקדת יצחק עושה אברהם מעשה שלכאורה אינו מוסרי בלי להוציא הגהה. כך על ידי דמותו הענקית אנו נחשפים לכניעה גמורה לאל מחד, וכבעל עמידה תקיפה מאידך.
[2] אדגיש - אברהם יודע את מקומו ומעמדו, לא לחינם בתוך הדיאלוג הוא מתאר את עצמו כ"אפר ועפר" (בראשית יח כז), זה אותו אברהם הצייתן שהיה מוכן להקריב את בנו.
[3] במדבר פרק ט"ז פסוק כ"ב. אדגיש - משה יודע את מקומו, הוא עניו מכל אדם והוא נקרא "עבד נאמן", בעמידתו התקיפה אין גאווה.
[4] אם זאת כאשר טוען איוב לאלוהים שהוא מתנהל חלילה בלתי מוסרי ה' עונה לו "אייפה הייתה ביוסדי ארץ" כלומר אלוהים עונה לאיוב שהוא לא יכול להבין את האלוקות.
[5] בתקופת הנבואה הדיאלוג עם אלוהים היה שכיח. לאחר שאדם הראשון חטא הקב"ה פותח עימו בשיח ושואל אותו מדוע הוא מסתתר מפניו. אדם הראשון עומד בעמדה תקיפה ואומר "האישה אשר נתת עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואוכל". הדיאלוג הבא נעשה עם קין הטוען "גדול עוני מנשוא!" (בראשית ג, יג), בהמשך ה' משוחח עם אבימלך הטוען " הגוי גם צדיק תהרג? הלא הוא אמר לי אחתי הוא והיא גם הוא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקין כפי עשיתי זאת" (בראשית כ, ד-ה). בהמשך דן הרבה עם משה, איוב, יונה, חבקוק, הושע, קהלת ורבים אחרים. למעשה גם היום לאחר שהשיח הפך להיות "חד סיטרי" אנו ממשיכים לדבר עם אלוהים. בכל תפילה בה האדם פונה לקב"ה ומבקש לשנות את הנהגתו מבטא המתפלל עמידה דיאלוגית מול אלוהים, שהרי בעצם כאשר אנו מבקשים שהקב"ה ירפא חולה למשל, אנו בעצם טוענים שיש מקום לאדם להשפיע על ההנגה האלוהית ולא רק להיכנע לה.
[6] לצערי בשפה הדתית הקיימת כיום רבים מאמינם שבגלל שהקב"ה עושה הכל למעשיו של האדם אין שום משמעות והם אינם יותר מסרח עודף. לשיטתם כל מחשבה של האדם שהוא יוצר משהו מעצמו היא גאווה ותחושת "כוחי ועוצם ידי". לעומת גישה זו מסביר הר"ן שהקב"ה נותן בידנו לעשות חייל. ואנו אלו שפועלים בארץ (עיין דרשות הר"ן י).
[7] כפי שאמרו חז"ל ששיר השירים קודש קודשים וכפי שכתב רש"י בהקדמה לשיר השירים. וכן הוא בהושע פרק ג ובמקומות נוספים בתנ"ך.
[8] במהלך עבודה ה' האדם זוכה להיות שותף לבורא האדם הוא לוקח אחריות לתיקון העולם והוא זוכה "לפעול עם אל" (ע"פ ירושלמי שבת דף לט ב, נקודה זו מתבארת לכול אורך הספר דעת תבונות)
[9] עיין בתלמוד בבלי, מסכת מועד קטן דף ט"ז עמוד ב' "ה' גוזר גזירה וצדיק מבטלה" ובספר "עולת ראי"ה א' עניני תפילה עמ' ל"א, ובבספר טל חרמון של הרב אבינר עמוד 49, ובספר בצלמו של הרב יובל שרלו בכל הפרק השלישי החל מעמוד 63.
[10] במאמר לא נגעתי בעמידה התקיפה של האדם המברך את קונו, ובקשר שעולה מקביעת חכמים שהבחירה החופשית האנושית נגזרת מהבחירה החופשית האלוהית, שרואה ראוי להרחיב בנקודה זו במקום אחר.
[11] הספר "בצלמו – האדם הברוא בצלם" של הרב יובל שרלו עוסק בהרחבה בפיתוח הרעיון המרכזי העולה ממאמר זה. ספר זה מומלץ בחום לכול מי שעתיד היהדות מעסיק אותו.
[12] בשביל להקל את הקריאה התאמתי במאמר מעט את הטקסט. בהערה אני מביא את הציטוט המקורי: "כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא...והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם."
[13] עיין למשל בדברי ר' דב בער, המגיד ממזריטש, ליקוטי אומרים א, ובמגיד דבריו ליעקב, א. דיאלוג זה ממשיך גם לאחר התנ"ך הגמרא בבא מציאה (פו א) מספרת על התייעצות של הקב"ה עם החכמים בדיון בסוגיית בהרת קודם לשיער (שם פו א).
[14] עץ חיים, שער ו, פרק ה'.
[15] תניא חלק א, א ועיין עוד בחלק ב, ד ; ב' ט. יש שרואים בחב"ד עמדה שמבטלת את האדם והעולם ואולם רבי מנחם מנדל שניאורסון בספרו המפורסם בשם "המשך תרס"ו עמל להפריך עמדה זו.
[16] בתלמוד (ברכות י', א') נמצאת הקבלה בין היחס של הנשמה לגוף ליחס של האלוקות לעולם: "הני חמישה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא וכנגד נשמה. מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כולו אף נשמה זנה את כל הגוף..." על נושא זה נכתב באורות הקודש ג', עמ' קנ"ה, כך: "התכונה של ההכרה האלוקית היא מרכזה הפנימי של יראת שמים, היא המקור החי של נשמת העולם המתפשט בכל היצורים, בכל היש, בכל ההויה וחליפותיה, בנצחה ועוזה, היא מדרכת את כל העולם כולו לעילויו ורוממותו. כל המוסר, כל החקיות, כל החיוביות, הנם רק סעיפים ממנה, היא בעצמה היא מקור העונג האצילי, שנשמת כל העולמים היא אליה שואפת. כל התרבות העליונה וכל מדרגותיה במהלכי העולמים, בהשתרגות הנשמות, במהלך התולדה, בחיים ההיסתוריים שלאדם, ושל כל החי, של כל המרגיש והמתנועע, כל פרק שירה וכל סעיפיו, הופעותיו והשתלהבותיו, ממנה הוא נובע".
[17] כמובן, התורה השתמשה בדימוי ציורי למי שאין לו דמות ולמה שאין לו ממשות פיזית.
[18] בתורה (בראשית ב, ז) נכתב "ויפח באפיו נשמת חיים" התניא (חלק א, ב) הסביר שנשמה זו היא "חלק אלוה ממעל ממש".
[19] עיקרון זה נכתב במפורש בספר שמות (כ, ז-י): "זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך כי ששת ימים עשה יהוה את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך יהוה את יום השבת ויקדשהו".
[20] מוטיב הדבקות נזכר פעמים רבות בתורה (דברים יא, כב): "המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה' אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו "ועוד כהנה רבות.
הגמ' דורשת (כתובות קיא א) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה כיוצא בדבר אתה אומר לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינהֹ".
[21] דברים ל, כ.
[22] עיין בספרו של הרמח"ל דרך ה' בחלק א פרק ב.
[23] בבראשית א פסוק כח נכתב: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ". הרב קוק בספרו לנבוכי הדור פרק י' הוכיח שהשליטה והרדיה של האדם בבריאה אינה בשביל להשיג את מבוקשו אלא בשביל לקדם את העולם.
[24] עיקרון זה הוא עיקרון המפתח של דעת תבונות לרמח"ל.
[25] הרב קוק (אוה"ק ג' עמ' קמ') מבאר את חטא אדם הראשון כהתנכרות לעצמיות: "חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו".
[26] בפסוקים עצמם לא נכתב שאברהם מנפץ את הפסלים, ואולם מה שעולה מהכתובים הוא מחאה כנגד התפיסה האלילית. ביטאו מחאה זו באופן ציורי במדרש רבה פרשה לח שם מתואר כמנפץ את האלילים של אביו.
[27] ע"פ בראשית יב ג: " אברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה".
[28] ע"פ בראשית יח, יט.
[29] עמדה זו מתגלה בעמידתו התקיפה בפני השמדת סדום, עמדה זו הבאתי בתחילת המאמר.
[30] מקומות רבים בחז"ל ואפילו בפסוקים עצמם, ישנו דמיון רב בין מעמד הר סיני לחופה. רש"י על הפסוק "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו" הביא מדרש: "יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה". וחז"ל קבעו שיום חתונתו של הקב"ה הוא יום מתן תורה (משנה תענית ד, ח): "ביום חתונתו זה מתן תורה". וכן נכתב במדרש רבה נשא יב, ח.
[31] בספר אורות (עמ' ק"ה) כתב הרב קוק " וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ." הדימוי שכתבתי נלקח ממשפט זה.
[32] בספר אורות (עמ' ק"ה) כתב הרב קוק " וּבְאוֹצַר הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ נִגְנְזָה וְנִזְרְעָה הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בְּתַכְלִית הַכִּשְׁרוֹן אֶל הַשִּׁכְלוּל הָעֶלְיוֹן וְהַגָּמוּר הַמֵּאִיר אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדוֹ." הדימוי שכתבתי נלקח ממשפט זה.
[33] לאחר הריגת עתליה את כל "זרע הממלכה" החביאה את יהואש בקודש הקודשים:"ותקח יהושבע... את יואש בן אחזיה ותגנֹב אתו מתוך בני המלך הממותתים (המומתים קרי) אֹתוֹ ואת מנקתו בחדר המִטוֹת ויסתִרוּ אתו מפני עתליהו ולא הומת. ויהי אִתָּהּ בית ה' מתחבא שש שנים..." (מל"א י"א, ב-ג).רש"י במקום מפרש:"בחדר המיטות - בעליית בית קדשי הקודשים, כמה שהוא אומר: 'ויהי אתה בית ה' מתחבא', עליו אמר דוד: 'כי יצפנני בסכה יסתירני בסתר אהלו' (תהלים כ"ז), וקורא אותה 'חדר המיטות' על שם 'בין שדי ילין'... וכך כתב ר' אלעזר הקליר (תחילת המאה ה 7) - "זכר תחילת כל מעש": "זכר נקובי מטות/ שבועות מטות/ נדידות המטות/ לאמצם יזכור/ נושאי עֹל מוטות/ אם פץ להמטות/ נפץ חדר המיטות/ לכפור יזכור" (פיוט לר"ה).
[34] בזוהר האתיות הקדושות הם התוכן שעולה מכל המציאות, ולא רק מהכתובים, ואולם הזוהר (שיר השירים) קובע שאחדות זאת מתחילה ממעמד הר סיני:" כֵּיוָן דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל עַל טוּרָא דְסִינַי, אִתְכְּנִישׁוּ אַתְוָון, וְאַסְתִּימוּ בְּהִפּוּכָּא דְּאַלְפָא בֵּיתוֹת, וּנְפָקַאת אוֹרַיְיתָא, כְּלִילָא בִּתְלָתִין וּתְרֵין שְׁבִילִין דְּרָזָא דְּחָכְמְתָא עִילָּאָה, וְאִתְרְשִׁימַת אַלְפָא בֵּיתָא, בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין, תְּרֵיסַר שְׁבָטִין. בַּר תְּרֵין דְּאִסְתַּלָּקוֹ מִנְהוֹן, וְאִינוּן ח"ט, דְּלָא אִתְחֲזוֹ בְּהוּ כְּלָל. עַד דְּאָעֳלוּ לְאַרְעָא בְּשֵׁירוּתָא, וַהֲוָה חֵרֶם בֵּינַיְיהוּ בְּחוֹבָא דְעָכָן, וּכְדֵין אִתְהַדְּרוּ אִינוּן תְּרֵין אַתְוָון, דַּהֲווֹ מִסְתַּלְּקֵי מִנַּיְיהוּ, וְאִינוּן מַכְרְזֵי וְאָמְרֵי חָטָא יִשְׂרָאֵל. וְאִלֵּין אַתְוָון לָא אִסְתַּלָּקוֹ מִנַיְיהוּ, אַף עַל גַּב דַּהֲווֹ בְּאַרְעָא קַדִּישָׁא, בְּכָל דָּרָא וְדָרָא עַד דַּאֲתָא שְׁלמֹה, וּבָנָה בֵּי מַקְדְּשָׁא, וְאִתְיַישְׁבוּ עָלְמִין, עֵילָּא וְתַתָּא בִּדְיוֹקְנָא חָדָא. כְּדֵין אִתְיַישְׁרוּ אַתְוָון כּוּלְהוּ, וְאִינוּן תְּרֵין אַתְוָון דַּהֲווֹ רְשִׁימִין בֵּינַיְיהוּ לְבִישׁ, אִתְהַפִּיכוּ לְטַב, אִתְהַדְּרוּ טַח, דִּכְתִיב (מלכים א, ה) וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַ"ח. כוּלְהוּ אַתְוָון הֲווֹ שְׁלָמִין בֵּינַיְיהוּ בְּלָא קִטְרוּגָא כְּלַל, וְאַתְוָון דְּאַלְפָא בֵּיתָא כּוּלְהוּ, הֲווֹ שְׁלֵימֵי עֵילָא וְתַתָּא. אַתְוָון עִילָּאִין הֲווֹ שְׁלֵימִין לְעֵילָא. אַתְוָון דַּקִּיקִין הֲווֹ שְׁלֵימִין לְתַתָּא. בְּשַׁעֲתָא דִּכְרוּבִים הֲווֹ פַּרְסֵי גַדְפַיְיהוּ מִתַּתָּא לְעֵילָא, אַתְוָון פָּרְחִין מִתַּתָּא לְעֵילָא, וְאַתְוָון מֵעֵילָא לְתַתָּא, וְעָאלִין אִלֵּין בְּאִלֵּין, וְאִתְכְּלִילוּ אִלֵּין בְּאִלֵּין, בִּנְשִׁיקִין דִּרְחִימוּ."
[35] בספר התניא (חלק ליקוטי אמרים - פרק ה) כותב רבי שניאור זלמן מלאדי שבזמן לימוד התורה האדם, כביכול, מתמזג דרך התורה עם נותן התורה "והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה".
[36] בספר דברים (ל' י"א-י"ד) נכתב:"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ." חזל למדו מכך שהסמכות (בבא מציעא, נ"ט ב) לפסיקת ההלכה נתניה לחכמים ואין ללמוד הלכה על גורמים שאינם טבעיים. וויכוח בין ר' אלעזר לחכמים על תנורו של עכנאי, מתאר בעוצמה קביעה זו: "חזר [רבי אליעזר] ואמר להם: אם הלכה כמותי מן השמיים יוכיחו... יצתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא!". בפסיקת הלכה. הרמב"ם על פי פשט הגמרא קבע שההלכה היא כשיטת רבי אליעזר (משנה תורה, יסודי התורה ט,א).
[37] מקומו של "הפוסק" כמעצב ומנצח על דבר ה האלוהי בואר במשנת הרב סולובייצי'ק בצורה מפורטת. עיין על נושא זה בספר "בצלמו- האדם הברוא בצלם " של הרב יובל שרלו החל מעמוד 20 עיין גם בעמוד 33
[38] ביטוי נוסף של שותפות בין האדם לאלוהים שבחרתי לא להכניס לגוף הטקסט הוא הקשר שנוצר מקיום המצוות כפי שביטא זאת רבי עקיבא (תנחומא תזריע ה): "לא נתן הקב"ה את המצוות לישראל אלא לצרף אותם בהם"
[39] בספר דברים (לא כא) נכתב: "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו" ובישעיהו (נט, כא) נכתב " כי לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם"
[40] דברים, ל', יא-י"ד.