"נולדתי נכה, אני לא יכולה ללכת", אומרת כליל־אור בן חיים, שמסיימת כיתה י"ב בתיכון מוסינזון בהוד־השרון. "לפני שלוש שנים יצאתי לשלושה ימים של חיפושים בקניון ועברתי בכל חנות שראיתי בה מודעת דרושים ויכולתי להיכנס אליה עם כיסא הגלגלים כדי להשאיר את הפרטים שלי. המוכרים היו מאוד נחמדים, אבל הסיבוב הזה לא הניב פירות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שיש בעיה".

מה לדעתך שורש העניין?

"זה מתחלק לשניים: יש את הקושי של מציאת עבודה מתאימה. מרבית החברים שלי מוכרים בפיצריות וגלידריות או עושים בייביסיטר, ולי יש בעיה של נגישות והתניידות. גם אם אני מוצאת מקום שעל פניו נראה שהתנאים בו מתאימים ואני יכולה לעבוד שם, הרבה פעמים החשיבה של בעלי המקומות קצת מקובעת. ואני יכולה להבין אותם. אם הם לא פגשו נוער עם מוגבלות, זה נראה להם מפחיד — איך הוא יתרום למקום העבודה, ושההנגשה תהיה מסובכת".

סיבוב חיפוש העבודה הזה, דבר די טריוויאלי עבור רוב חבריה של כליל־אור, העלה אצלה לא מעט שאלות. במסגרת פעילותה במועצת הנוער הארצית היא פגשה בח"כ מיכל רוזין ממרצ, יו"ר שדולת הנוער בכנסת, והחליטה לא לשמור את השאלות שלה לעצמה. "מיכל הייתה בפאנל בסמינר של המועצה הארצית", היא מספרת. "בדיוק עבר החוק שקבע ייצוג של בעלי מוגבלויות במקומות עבודה, ושאלתי אותה אם היא רואה לנכון שיש להעסיק באופן דומה בני נוער עם מוגבלות".

איך היא הגיבה?

"היא הופתעה מהשאלה ואהבה את הרעיון. אחרי כחודש יצרנו קשר והתחלנו לעבוד על העניין הזה. אנחנו עובדות על זה מתחילת שנת הלימודים".

"לא לסגור אותם בכפרים"

"הגיעה נערה צעירה מדהימה", אומרת ח"כ רוזין, "והיא פשוט אמרה לי, 'תראי, אני נערה עם מוגבלות, ובזמן שחברים שלי מוצאים עבודה, אני מוצאת את עצמי בלי יכולת להשתלב בתעסוקה כמוהם'. כליל־אור כל כך נגעה לליבי בזכות האופן שבו אמרה את הדברים, שהתחלתי לחקור את הנושא. נפגשתי עם אורן הלמן מעמותת 'סיכוי שווה', וביקשתי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת להכין מחקר כדי להבין מה יש ומה חסר. הבנו שיש מחסור בשילוב בתעסוקה של בני נוער עם מוגבלות, במיוחד אלה שמשולבים בבתי ספר רגילים. המטרה היא לשלב את בני הנוער בתוך החברה הכללית, לא לסגור אותם בכפרים משלהם. אלה שמשולבים בבתי ספר רגילים מגיעים פתאום לרגע הגיוס או חיפוש העבודה ומוצאים את עצמם מחוץ לגדר".

לפי המחקר שביצע מכון המחקר והמידע של הכנסת, נכון לשנת תשע"ה מבין 13,265 בני הנוער שמקבלים קצבת ילד נכה בגילאים 18־16 רק 3.3 אחוזים עבדו לפחות חודש בשנה. בקרב בני הנוער שלא מקבלים קצבה, 6.2 אחוזים הצליחו להשתלב בשוק התעסוקה ועבדו לפחות חודש בשנה.

במהלך חודשי הקיץ ישנה עלייה של 33 אחוז בהעסקת בני נוער ללא מוגבלות, בזמן שבקרב מקבלי הקצבה ישנה עלייה של 13 אחוז בלבד. הנפגעים העיקריים, אולי באופן מפתיע, הם דווקא בני הנוער בעלי המוגבלות שמשולבים במערכת החינוך הרגילה, שלא נכללים בתוכניות השילוב התעסוקתי שפועלות בחלק מבתי הספר לחינוך מיוחד.

"אני רוצה שיהיו גאים בי". הילה פדלון | צילום: אביגיל עוזי

הילה פדלון בת ה־17 וחצי מתרגשת. בימים הקרובים היא תסיים סוף־סוף את הלימודים ותשתתף במסיבת הסיום. את עיצוב ההזמנה לאירוע הטילו עליה. הילה מתמודדת עם תסמונת נדירה בשם CMTC, הפרעת כלי דם שפוגעת במספר מערכות בגוף ובין היתר מקשה עליה את ההתניידות. אבל זה לא מפריע לה להתנדב כבר שנתיים במד"א, ללמוד בבית הספר במגמת מולטימדיה, ולהשתלט על תוכנות עריכה שונות שמשמשות אנשי מקצוע בתחום הווידיאו והעיצוב הגרפי, מפוטושופ ועד פרמייר. חוץ מזה, כמו בנות רבות בגילה היא מבלה יותר מדי שעות מול האינסטגרם והסנאפצ'ט וגם אוהבת לפגוש חברות. שלא כמו נערות אחרות בגילה, הילה לא מצליחה למצוא עבודת קיץ שתיתן קצת משמעות לימי החופשה הארוכים וגם תייצר לה הכנסה קטנה ומשמחת עבור בילויי החופשה.

"חיפשתי לה עבודה בקיץ שעבר", מספרת אמה מיכאלה. "רציתי שהיא תתחיל מהחופשה, ואחרי זה, אולי פעם בשבוע אחר הצהריים, תעבוד ותתמקצע בתחום. פניתי לכל מיני משרדי פרסום ובתי דפוס, אבל זה לא הלך".

"הייתי רוצה לעסוק בתחום הגרפיקה והעריכה ולהמשיך עם זה בעתיד", אומרת הילה. "עיצבתי למסיבת הסיום את ההזמנה של כל בית הספר, ואני מרגישה שגאים בי, ורוצה להמשיך עם ההרגשה הזאת. אני רוצה להתפתח וללמוד עוד, אבל אני לא מצליחה למצוא מקום".

"ייצוג עלוב"

אחרי כמה חודשי עבודה שיתוף הפעולה בין ח"כ רוזין לכליל־אור הוליד יוזמה חדשנית: מצד אחד, מאגר ארצי של בני נוער עם מוגבלות שרוצים לעבוד ונרשמים דרך עמוד הפייסבוק: "בני נוער עם מוגבלויות - מאגר תעסוקה" שהוקם לצורך העניין. מצד שני, רוזין גייסה כבר יותר מעשר חברות וגופים שנרתמו להעסקת בני נוער עם מוגבלות, ביניהם אינטל, התאחדות התעשיינים, איקאה, ארומה, סופר־פארם והתאחדות המלונאים. "ההיענות מדהימה", מתלהבת רוזין, "אני ממש מופתעת לטובה. אנחנו מקווים להצליח לשדך הקיץ בין כמה שיותר בני נוער לעסקים, אבל זאת רק תחילת הדרך. אין לי ספק שכל מקום שיתגייס ירצה לקחת עוד כמה בשנה הבאה".

"לעבוד זה לא רק להתפרנס, זאת גאווה". ח"כ מיכל רוזין

בני הנוער שמשולבים בפרויקט יקבלו בכל מקרה קצבה כלשהי מהמדינה, לא?

"אני בעד תשלומים מהמדינה לכל אדם עם מוגבלות לפחות בגובה שכר המינימום, אבל לעבוד זה לא רק כדי להתפרנס, זה נותן לנו תחושת הגשמה אישית ומסוגלות. כשהייתי בת 14 עבדתי בחנות להדפסת חולצות, ואני זוכרת עד היום את הגאווה שהייתה לי עם השכר הראשון. מחקרים מראים שבני נוער עם מוגבלות, שיצליחו להיקלט בשוק התעסוקה, יגדילו משמעותית את הסיכוי שלהם לעבוד גם כמבוגרים".

את החיבור בין בני הנוער שמעוניינים לעבוד לבין המעסיקים הפוטנציאלים יבצעו אנשי קהילת "סיכוי שווה" מיסודו של אורן הלמן, שיוודאו שכל שידוך כזה מבוצע בהתאמה מלאה. "שמחנו להצטרף ליוזמה החשובה הזו", אומר הלמן. "מבקר המדינה קבע שהמשק מפסיד כחמישה מיליארד שקלים כל שנה כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות. המון כסף, ועדיין — האסימון לא נופל. הבעיה העיקרית היא ייצוג עלוב של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה, שהוא האינטגרטור מספר אחד בחברה. אנחנו מעריצים את בני הנוער האלה שנאבקים להשתלב בחברה ובעבודה".

"ההתאמה בין העבודה לבין הנוער מאוד חשובה", מדגישה כליל־אור. "אם זה לא מתאים, שני הצדדים מפסידים. אני מתניידת בכיסא גלגלים כך שמבחינתי הבעיה היא באמת מדרגות או מעברים צרים, אבל יש בני נוער אחרים שאצלם הצרכים אחרים. אני מאמינה שלכל קושי יש פתרון, ופשוט צריך למצוא את הפתרון הטוב ביותר לשני הצדדים".

היום יושק הפרויקט בשדולת הנוער בכנסת. לצד ח"כ רוזין ישבו גם יו"ר ועדת הכלכלה איתן כבל ויו"ר הקואליציה דוד ביטן, נציגי המעסיקים שהתגייסו, נציגי עמותות ותנועות הנוער, וכמובן — נציגי הנוער עצמם.

השמיים הם הגבול

קארין בן אברהם בת ה־19 מסיימת השנה את כיתה י"ב בבית ספר קשת. חבר'ה בגילה רק מחכים להגיד שלום ולא להתראות למוסד החינוכי שבו בילו את שנות התיכון אבל קארין דווקא אוהבת את בית הספר. "אני אוהבת טבע, אוהבת לעבוד בגינון ובחממה, וגם אוהבת לצייר. היום עזרתי לאחת המורות בעבודה של הבן שלה. הוא כותב סיפור ואני ציירתי בשבילם כמה ציורים", היא מעדכנת.

"חולמת לעשות סדרה מצוירת". קארין בן אברהם | צילום: אוהד צויגנברג

לגבי תקוות מקצועיות, לקארין יש שני כיוונים: "אני מחפשת עבודה במשתלה, אבל החלום שלי זה לעשות סדרת טלוויזיה מצוירת", היא מספרת. כשאני שואלת אותה אם יש לה אחים גדולים, היא מספרת בהיסוס שיש לה שני אחים גדולים ממנה. לאחד מהם, כמוה, יש אוטיזם.

בתשובה לשאלה מה הציפיות שלה מהעבודה לחופש הגדול, היא מהססת. "את עוזרת לכולם עכשיו, את הפה של כולם, זוכרת איך רצית לעזור?" שואלת אותה אמה, ריקי. "כן", אומרת קארין בטון חושש, "אבל אף פעם לא עשיתי דברים כאלה". "אז עכשיו את עושה פעם ראשונה, ואת חכמה", נוסכת בה אמה ביטחון, וקארין מתעודדת. "אני רוצה שיתייחסו אליי כמו כולם וייתנו לי משכורת כמו כולם. אולי מישהו שמאייר ספרים ישמח לעזרה בחופשת הקיץ".

"רוצה להרגיש כמו מבוגר". עמית יונה | צילום: ישראל יוסף

עמית יונה בן ה־15, שגם לו יש אוטיזם, עולה לכיתה י'. הוא לומד בכיתת תקשורת, כיתה קטנה בבית ספר ממלכתי "רגיל". הוא אוהב לשמוע מוזיקה ולשחק כדורגל וגם מטפח תחביב יוצא דופן: כבר ארבע שנים הוא משחק בליגת באולינג מקצועית. כשהוא נשאל למה כל כך דחוף לו לעבוד בגילו הצעיר, הוא יורה בלי להתבלבל: "אני די נחוש לעבוד, אני רוצה שיהיו לי הרבה ירוקים". ואז מוסיף: "וזה טוב להרגיש כמו מבוגר".

יצא לך כבר לעבוד בעבר?

"בשנה שעברה אבא שלי יצר קשר עם מישהו שמוכר סנדוויצ'ים ופחיות שתייה במשרדים והייתי הולך ומוכר לאנשים. אבל אז מכרתי רק שישה סנדוויצ'ים והוא התעצבן, אז אבא שלי הכין לי סנדוויצ'ים והלכתי למכור אותם לבד. זה היה עדיף, ככה יותר כסף נשאר אצלי".

במה היית רוצה לעבוד הקיץ?

"הייתי רוצה ללכת לכיוון של אוכל, נגיד פיצרייה או מסעדה. אם לא, אז להיות זבן בחנות".

יש לך מסר להעביר לבעלי העסקים?

"כן. שידעו שאנחנו חרוצים ורוצים לעבוד, ושלא יקבלו אותנו לעבודה רק כי אנחנו בעלי מוגבלות זה גזענות. ויש לי גם משהו לומר לבני הנוער: אל תוותרו, השמיים הם הגבול".