בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?
הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ
וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז
עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
מדי פעם בסוף נאום ארוך, הייתי עוצר ומתנצל ומנסה לתת לה הזדמנות לדבר, אבל היא ניצלה אותה לעיתים רחוקות. מתישהו השתכנעתי שהבחורה הזו פשוט מעדיפה לשמוע אותי מלדבר על עצמה.
היא תמיד היתה דמות קצת קומית, קצת טראגית, והיה קשה בכל רגע נתון להחליט לאיזה מהקטבים הללו היא נוטה יותר. היתה מעירה אותנו בבקרים בחצאי אופרטות טרופות מעברה הרחוק, מתחילה ואז משתתקת כשנזכרה איפה בדיוק היא נמצאת.
בַּסּוֹף זֶה יִגָּמֵר, נָכוֹן?
הַבָּלָגָן, הַיֵּאוּשׁ
וְהַלִּכְלוּךְ הַמִּתְנַקֵּז
עֲרֵמוֹת עֲרֵמוֹת
נֶחָמָה פּוּרְתָּא נִרְשְׁמָה בֵּין פְּעִימוֹת הַמְּשֻׁחְרָרִים
אַחַר כָּךְ הָלְכָה לְאִבּוּד בְּכִכַּר הַמּוֹחִים
לָאַחֲרוֹנָה נִצְפְּתָה בְּפֶתַח בֵּיתָהּ
בְּאַשְׁמֹרֶת הַחֹשֶׁךְ הַשְּׁנִיָּה
שׁוּלִי רַנְד שָׁאַל הַבֹּקֶר
הֲלֹא תִּשְׁמַע אֶת יְתוֹמֶיךָ
וְהוּא בָּכָה, צָעַק, דָּרַשׁ שֶׁכְּבָר תִּתְרַצֶּה.
הצטרף לניוזלטר שלנו:
הרשמו עכשיו כדי לא להפסיד
אף גליון שבועי של ‘בין הזמנים’