עם אישור חוק החרם, אפשר כבר לומר בגלוי שהמשטר הישראלי הולך בעקבות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. נכון, המילה "אפרטהייד" מעוררת מיד קונוטציות קשות והיא כמעט טאבו בשיח הישראלי. יתכן שחלק מהקוראים איבדו ברגע זה את העניין במאמר. אבל בואו נסתכל על העובדה הבסיסית: המילה "אפרטהייד". משטר האפרטהייד ("הפרדה" באפריקנרית, שפתם של הדרום אפריקאים יוצאי אירופה) היה בנוי על הפרדה בין הלבנים צאצאי הכובשים האירופים ובין הלא אירופאים, ילידי המקום ומהגרים שונים. בישראל יש הפרדה בין היהודים לבין העם הפלסטיני בתוך גבולות 48 ו-67. בעוד הפלסטינים אזרחי ישראל סובלים מאפליה ממוסדת אבל לא רשמית, בשטחים חלים חוקים שונים על היהודים והפלסטיניים.
מעבר לדמיון במאפיין העיקרי של האפרטהייד, אנחנו מוצאים עוד ועוד הבדלים ביישום ההפרדה. בשני המקרים נעשו ניסיונות לשלוט במאזן הדמוגרפי, לטובת הזהות האירופאית השליטה. בישראל סילקו מאות אלפי פלסטינים והביאו מיליוני מהגרים יהודים (למעשה חלקם, למשל חלק ממהגרי מדינות חבר העמים, לא יהודים). בדרום אפריקה פתחו את השערים לכל מהגר לבן בכדי להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית.
בדרום אפריקה נחקק חוק איסור נישואי תערובת, שאוסר נישואים בין גזעיים. בישראל נחקק חוק איסור איחוד משפחות, שמונע מפלסטינים אזרחי ישראל להתחתן עם פלסטינים בשטחים.
בדרום אפריקה חוק חינוך הבנטו קבע את רמת שירותי החינוך שזכאים שחורים לקבל, ושמר על חינוך נחות בהשוואה לזה של הלבנים. בישראל לא צריך חוק ממוסד - משרדי הממשלה פשוט ממשיכים את הדיכוי הממסדי נגד הערבים, והפערים בחינוך הולכים וגדלים. על רמת החינוך בשטחים תחת הכיבוש הישראלי אין בכלל מה לדבר.
בדרום אפריקה חוק אזורי הקבוצות הקצה אזורי מחיה עירוניים, ולמעשה התיר ללבנים בלבד להתגורר בתוך הערים ולשחורים מחוצה להם. בישראל חוק ועדות הקבלה מאפשר בפועל רק ליהודים לגור ביישובים הקהילתיים. לתוכניות "לייהד" את ישראל היו שמות שונים ברבות השנים (קיבוצים, מצפים, חוות בודדים, ישובים קהילתיים), אבל התוצאה דומה – סלקציה.
סוף טוב הכל טוב?
כעת מגיע חוק החרם, שביחד עם חוקים אחרים דוחק מחוץ לחוק כל ארגון שמתנגד לכיבוש. חוק זה מזכיר את חוק דיכוי הקומוניזם, שאפשר לתייג כל ארגון אופוזיציה כ"קומוניסטי" ולהוציאו מהחוק. דרום אפריקה גם הכריזה על ANC - ארגון הקונגרס הלאומי השחור - כלא חוקי, וסירבה לדבר עם מנהיג הארגון, נלסון מנדלה. ואילו ישראל מסרבת להכיר בחמאס ובלגיטימיות מנהיגיו.
אז כן, מיום ליום, מחוק לחוק, אנחנו הופכים לדרום אפריקה. מי יודע, אולי בטווח הארוך זאת בשורה טובה. הרי אחרי עשרות שנים של הפרדה גזעית, שנאה ואיבה, החליט מנהיג דרום אפריקה פרדריק וילם דה קלרק להכיר בשחורים כשווים, ופתח את הדרך להקמת דמוקרטיה רב גזעית בראשות מנדלה. אנחנו כבר רואים ניצנים של פעולות לא אלימות של התנגדות לכיבוש, שמזכירות את החזון שהוא לקח מגנדי ויישם בדרום אפריקה (כמו המאבק הלא אלים בבילעין שהסתיים בהצלחה חלקית). האם גם פה נזכה לראות סוף טוב?