תנועת "אמונה" מפעילה חמישה כפרי נוער ובתי ילדים ברחבי הארץ: "אחוזת שרה" בבני ברק, "נווה מיכאל" בפרדס-חנה, בית הילדים ע"ש אלעזרקי בנתניה, מרכז הילדים והנוער ע"ש שרה הרצוג בעפולה ו"נווה לנדי" באבן שמואל. בפנימיות מתגוררים, חיים ומתחנכים, מאות ילדים חסרי עורף משפחתי שהגיעו אליהם בעקבות צווים של בתי משפט, או שנשלחו על-ידי גורמי רווחה שונים, כיוון שאין להם בית חם, תומך ואוהב לחיות בו.
כל אחד מכפרי הנוער מיישם שיטות טיפול חדשניות, מפעיל מרכזי למידה וקבוצות טיפול להורים, ומקיים מערכות תמיכה והעצמה באמצעות ספורט, מוסיקה, אמנות,יצירה, תרפיה ורכיבה וכו', על מנת לחשל ולחזק את הנערות והנערים. צוותים מסורים ומקצועיים פועלים סביב השעון, בהם פסיכולוגים ועובדים סוציאליים, רופאים ופיסיותרפיסטים, קלינאי תקשורת, מורים ומדריכים, אשר פותחים בפני החניכים הצעירים אופק חדש של סיכויים והזדמנויות להתגבר על קשיים אישיים ולהשתלב בחברה באופן טבעי וקל יותר בהמשך חייהם כבוגרים.
איציק אלשטיין, 20, תושב פרדס-חנה, היה חניך בכפרי הנוער של "אמונה", שם לדבריו התחיל לראשונה להציב לעצמו מטרות ולמד לעמוד בהן, מה שהביא אותו לשאוף להגיע לקורס טיס, כפי שאכן קרה.
באיזה גיל הגעת לפנימיה?
"הגעתי לפנימיה בפרדס חנה בניהולו של דוד פרידמן, בגיל 9 בעקבות בעיות כלכליות בבית". הוא מספר. "אמי התאמצה מאוד, אך לא הצליחה להחזיק את הבית ואותי, וכך, בתחילת כיתה ד' נשלחתי לפנימיה.
ההבדל בין בית הספר שהגעתי ממנו, לפנימיה, היה משמעותי עבורי. לראשונה קיבלתי יחס חם ואישי. על כל מספר מצומצם של ילדים היה מדריך אחראי שהיה צמוד אלינו במשך 24 שעות ביממה. עד לאותו זמן לא היה מישהו שליווה אותי באופן כל כך צמוד. גם אם אמא שלי רצתה, היא נאלצה לעבוד כל הזמן, מה שלא השאיר לה הרבה זמן להיות איתי. העובדה שבכפר הילדים, כולם מבינים את המצב שלך ומכירים אותו, הופך את הסיטואציה לכזו שכולם רוצים רק לעזור. המעטפת שם הייתה חמה מאוד וקיבלתי שם את כל מה שהיה חסר לי. פתאום היה מי שהכין איתי שעורי בית, דבר שקודם לכן לא היה לי. קיבלתי שם בית וחום, בעיקר תחושת בית".
"צעקתי לכולם שאני זקוק לעזרה"
לפני שהגעתי לפנימיה היה לי קשה מאוד מבחינה חברתית. הייתי עוף מוזר בבית הספר שלמדתי בו והייתי בלגאניסט. היום אני מבין כי הסיבה לכך הייתה משום שכך צעקתי לכולם שאני זקוק לעזרה, ובאמת כשהגעתי לכפר הילדים, התחלתי להבין שאלו בדיוק הדברים שהיו חסרים לי. בבית הילדים היה לי קל יותר להשתלב, הרגשתי שווה בן שווים, לא הרגשתי פחות, וזה העניק לי ביטחון ובסיס לצמוח ממנו. עם הזמן הפכתי לתלמיד טוב מאוד עד כדי שהיו מביאים לי תעודות הצטיינות ומשבחים אותי ליד כולם, מה שזכור לי היטב ולטובה. המדריך הראשון שלי בשנה הראשונה הוא חלק בלתי נפרד מחיי, בפנימיה הוא היה ממש מעין אבא בשבילי, ואנחנו בקשר עד היום".
מתי החלטת לגשת לקורס טיס?
"זה הלך ונבנה עם הזמן. היו מוציאים אותנו מטעם הכפר למשלחות בחו"ל לרוץ בחצאי מרתונים, כך למדתי להתמיד ולעמוד באתגרים. כשקיבלתי זימון לצה"ל עוד לא ידעתי מה אני רוצה, וכששאלו אותי מה ההעדפות שלי, באמת לא ידעתי מהן. בנוסף אני בן יחיד, ואין לי אבא כך שיכלתי לקבל פטור משירות קרבי. כשקיבלתי את הנתונים מהצו הראשון, הבנתי שהכל פתוח בפניי, אז אמרתי לעצמי שאני חייב להגיע לטיס. לקח לי זמן לשכנע את אמא שלי ולקבל את כל האישורים, אבל אחרי המיון הראשון החלטתי שאני הולך על זה ואין סיכוי שאני לא מתקבל. ריכזתי את כל הכוחות למען המטרה ובסוף הצלחתי. שכשהגעתי לקורס כבר הרגשתי שהשגתי את המטרה, לא היה בי דחף לסיים את הקורס והחלטתי לעשות הפסקה וללמוד במכינה על מנת להבין טוב יותר את המטרות שלי ולחדד אותן. במכינה למדתי הרבה על עצמי ועל הצבא, הבנתי מה חשוב באמת, ואחרי מחשבות החלטתי לגשת לשריון, ואני ממש בתחילת הדרך.
איפה את גר היום?
היום אני בקשר עם אמא שלי, אבל יש לי משפחה מאמצת שקיבלה אותי מאוד יפה ואני גר אצלם, דבר שהוא לא מובן מאליו. לא כל אדם פותח את הבית שלו בפני אדם זר, שונה ממנו, והם מטפלים בי ממש כמו בבן".