|
הקאזינוֹ - נתן אלתרמן
יסוּפּר בזה על הבית הבודד, שצורתו כולה הלצה וגורלו כולו עצב. עמודיו טובלים במים והוא עצמו תלוי חציוֹ באוויר; ובגזוזטראות, שפרצו לו מכל עבריו, ובקרפיפים, המטפסים זה על גבי זה, הוא נראה כריקוד שנפסק לפתע. בצבעיו זרקה עכשיו שיבה. חלודה עלתה בברזל החזק שלו. הנה חלונותיו הטרוטים, הנה הטיח המתפורר והמזדקן לאין מושיע – אבל גם לו, גם לבית הירקרק הזה, כמו לכל אחד מעמנו, היו ימים אחרים וגם יונים חגו על גגותיו וגם בו, כמו בכל אחד מעמנו, ניגנה אי־פעם תזמורת. הוא היה הפייטן הראשון של תל־אביב, "האורגינאל" הראשון שלה, חברו ובן־דמותו של המשוגע העירוני, חברם ובן דורם של בחורי ה"טראסק", הנכנסים עכשיו לאט־לאט למקום, שאין חוזרים ממנו לעולם – אל ההיסטוריה של העיר הזו ולילותיה ושיריה. היו לו נטיות בולטות למקוריוּת, לבית זה, אבל לבו היה תמים מאוד. כל בנייני העיר נאחזו ביבשת והוא היחידי שפנה ורבץ דווקא במים. הוא הראשון לכובשי־הים שבימינו, אבל בימים ההם היה זה רק מעשה ילדוּת ואת שכרו הוא סופג עדיין.
חזור |