לחשוב שיש לי את מה שצריך כדי להצליח
מסוגלות עצמית היא האמונה היציבה שאומרת: "יש לי את מה שצריך כדי להצליח". הנרי פורד אמר על זה פעם: "בין אם אתה מאמין שתוכל להצליח, ובין אם לאו, אתה צודק". מסוגלות עצמית היא אינה אמונה בכוח עליון, בכישרונם של החברים או בסיועו של בן הזוג. זו ההכרה בכוח שמסתתר בין הידיים ובתוך הראש שלכם. תפיסת המסוגלות העצמית שלכם מגדירה מה אתם יכולים לעשות, ועל מה כדאי לכם לוותר מראש. היא יכולה להיות קרובה למציאות, או רחוקה ממנה כרחוק המזרח מן המערב, ועדיין, היא תשפיע על הפעולות, הרגשות, המעשים והמציאות שלכם.
הראשון לדבר על מסוגלות עצמית היה הפסיכולוג החברתי אלברט בנדורה. הוא הסביר שכל אחד מאיתנו מחזיק סניף קטן שנקרא: "מערכת העצמי", בו שומרת ומתייקת מזכירה חייכנית קלסרים על קלסרים של התפיסה העצמית שלנו. כל הצלחה, כישלון, כישרון, יוזמה או אתגר שנוצח מוכנסים לשמרדף, ומונחים על מדף שם. את החוויות הללו אתם אוספים מאז שהייתם ילדים. בהתאם לניסיון העבר, לחוויות חיוביות ושליליות ולכל הרי המידע שאספתם על עצמכם, אתם פועלים גם בהמשך.
לאן אמונה אחת קטנה על מאמץ יכולה להוביל אתכם?
מסתבר שהשאלה: "האם אתה מאמין שמצוינות היא דבר שניתן ללימוד?" יכולה להשפיע על חייכם הרבה יותר ממה שנדמה לכם. היא עשויה לקבוע כיצד תתנהגו, אילו מחשבות תחשבו, איך תתמודדו עם כישלונות והצלחות, ואפילו איך תראה הפעילות המוחית שלכם בעת פתירת מטלה מסובכת.האם אתם מאמינים שניתן להשתנות ולהשתפר או "מה שיש זה מה שיש"? נהוג לחלק את דפוסי החשיבה, או ה-Mindset בעגה הפסיכולוגית, לשניים; מקובע ומתפתח. פרופ' קרול דואק כותבת על כך בספרה "כוחה של נחישות". נסו לחשוב עד כמה אתם מסכימים עם המשפטים הבאים: אינטליגנציה היא מאפיין בסיסי שלא ניתן לשנותו, אפשר לשנות כל דבר, אפילו את הדברים הבסיסיים ביותר באישיות שלנו. האמירה הראשונה, בדרך כלל תייצג מיינדסט מקובע, בעוד שהשניה, מיינדסט מתפתח.
בעלי דפוסי החשיבה השונים גם מתנהגים אחרת; בעלי מיינדסט מקובע ינסו להוכיח שהם ראויים וחכמים כי זה מה שהם תמיד יהיו, ויקבלו ביקורת כמתקפה חסרת תקדים על האופי שלהם. לעומתם בעלי מיינדסט מתפתח ינסו להשתפר, ללמוד ולשנות את דרכם כיוון שהם מאמינים בשינוי. ביקורת מבחינתם היא עוד דרך ללמוד מה ניתן לשפר. עבורם, חכמה מגיעה ממתיחת גבולות היכולת בעזרת אתגרים, וכישלון הוא חלק מהדרך ומאמץ הוא עדות ללמידה. דפוס חשיבה מקובע יוביל למעט מאוד השקעה, וכמעט אפס מאמץ, כיוון שהאוחזים בו פשוט לא מאמינים שזה יעזור.
דרכים לפרגן ובאמת להשיג בזה משהו
נסו לחשוב רגע על כל הרגעים בהם פרגנתם לבת הזוג, לילדים שלכם, לסבא, לקולגה בעבודה ואולי גם לבוס. באילו מחמאות השתמשתם? אני מניחה שהיו שם המחמאות הגדולות כמו: "מהממת!", "מוכשר ברמות", "גאון", "כישרוני ברמת פיקאסו", וגם "נסיך ונסיכה", בטח מככבות. מחמאות צנועות יותר כמו: "כל הכבוד על ההשקעה והמאמץ", נשמעות פחות. אלוהים, כך אומרים, מסתתר בפרטים הקטנים. מסתבר שמחמאות קטנות, ממוקדות וספציפיות עדיפות על פומפוזיות מתפרצת.
כשאנחנו מחמיאים למישהו, אנחנו רוצים לגרום לו להרגיש טוב. אנחנו רוצים לציין כמה מרשים, מיוחד ומוכשר הוא. פרגון ושבחים הם כלי מצוין לחיזוק הביטחון העצמי, שיפור התדמית, בניית מוטיבציה, ויצירת דפוסי התנהגות מתפתחים ובריאים. אבל עם כוח גדול מגיעה גם אחריות גדולה. כשמחמיאים לא נכון, עשויים להגיע בדיוק לתוצאה ההפוכה. מבולבלים? הרשו לי להסביר.
לדבר כך שילדים יקשיבו ולהקשיב כך שילדים ידברו
הארנק שלכם נגנב ואתם זקוקים לרישיון חדש. כיוון שאתם יודעים שתורים במשרדים ממשלתיים נראים לפעמים כמו בני ישראל בצאתם ממצרים, אתם מגיעים לסניף המקומי ראשונים ב- 7:30. השעות חולפות, זמזומי הממתינים בתור נעשים קולניים יותר, והבטן מתחילה לשגע אתכם. כשאתם מגיעים סוף סוף לפקידת הקבלה, מרוטי שיער וטרוטי עיניים היא מביטה בכל ומודיעה "חסר לכם טופס ג, מלאו אותו וחזרו אליי מחר". אתם מנסים להתחנן, לשיר לפניה שיר הלל ושוקלים ברצינות שוחד, כשהגברת מרימה אפה עוד ומכריזה "הבא בתור".
באותו ערב אתם נפגשים עם שמונת החברים הטובים שלכם. דני, הבחור הרגוע בחבורה עוטה על פניו ארשת מבינה ומבשר שאתם פשוט עייפים מהיום הזה ומוציאים את העניין מפרופורציות. מאיה, חובבת הפילוסופיה מזכירה לכם שהחיים מתנהלים שונה ממה שקיווינו, ומעודדת אתכם להכיל את המצב. בועז, מומחה האסטרטגיה פורש בפניכם את כל הליקויים בהתנהלותכם היום, ומציע דרכי פתרון מפורטות לתתי שלבים לגבי מה שתצטרכו לעשות מחר. לילית, חוקרת המוסד החובבת מנסה לבדוק אתכם שוב; האם קראתם את כל ההסברים, האם שאלתם את השאלות הנכונות, האם פניתם באדיבות לפקידה, והאם אתם בטוחים שכתבתם נכון את שמכם. רוז, שוחרת הצדק גוערת בכם על חוסר הרגישות שהפגנתם כלפי אותה גברת בדלפק משרד הרישוי, וירדן הרחמן סופק כפיו למרום וממרר "מסכן שלי". אסף, שלקח קורס אחד בפסיכולוגיה מספר לכם שהפקידה ההיא בוודאי הזכירה לכם את אימא שלכם, ורק רוני אומרת בפשטות "זה נשמע ממש מתסכל להתאמץ כל כך לשווא, אני ממש יכולה להבין אותך". בלי להכיר את הנפשות הפועלות לעומק, אני מהמרת שרוני תהיה החברה הקרובה אליכם.
גם עם הילדים שלנו, פעמים רבות אנחנו משתמשים באותן הטקטיקות. אומרים להם "אין לך סיבה ממשית לבכות", מנסים להכניס בהם היגיון נוסח "אתה הבוגר", או מאשימים אותם שלא גילו אמפתיה כלפי הגננת.
הערכה עצמית היא לא המטרה
הערכה עצמית גבוהה יותר - נשמע כמו משהו שלא יכול להזיק. ואכן, גדודים של מורים, הורים וחברים, עטים להגביר את ההערכה העצמית שלנו ברגעים קשים. גם אנחנו, מלאי כוונה טובה, רוצים לעזור לחברים או לילדים שלנו להגביר את ההערכה העצמית שלהם בעזרת מחמאות ועידודים. כשאנחנו מחפשים באינטרנט ״איך להגביר הערכה עצמית״ אנחנו נתקלים בדי הרבה בעצות כמו - לפתוח את הבוקר בכמה דקות של ״אני מיוחדת. אני יפה. אני מדהימה״ מול המראה. אם לא זה, אז הרבה תרגילים מנסים לטפח אצלינו אהבה עצמית כהרגל.
אבל רגע לפני שאתם ממהרים לטפוח לקרובים או לעצמכם על האגו, תזהרו לא ליצור את האפקט ההפוך. הצידוקים שאנחנו מוצאים למחמאות (לעתים ריקות מתוכן) שאנו נותנים, מסתובבים סביב הרעיון שבסה״כ עדיף לבנאדם שתהיה לו הערכה עצמית גבוהה יותר, אז למה שלא נעשה כל מה שצריך כדי להעלות אותה ונחמיא לו כשרק אפשר?
שתפו בקבוצת הפייסבוק מה דעתכם בנוגע לבניית הערכה עצמית אצל ילדים או בכלל,
שלכם,
יהודית