קוראים לי מיכל דור ואני בת עשר.
כשהייתי בת שש אבא שלי נפטר מדום לב ונשארנו רק עם אמא, היה לנו מאוד עצוב וקשה, אבל אמא חיזקה אותנו כל הזמן ודאגה שיהיה לנו כסף לכל מה שצריך. לפני כמה שבועות היא ספרה לנו שהיא חולה מאוד וביום רביעי שעבר היא נפטרה.
לפני שהיא נפטרה היא דברה בקול חלש ואמרה לנו "אני הולכת לאבא הוא מחכה לי שם", רציתי להחזיק לה את היד שלא תלך, אבל פחדתי כי היה לה כל מיני צינורות.
עכשיו נשארנו לבד, שמונה אחים ואחיות בלי אבא ואמא!
בלילה כשאני מרגישה שהלב שלי מאוד מתגעגע, אני הולכת לחדר של אמא ובוכה על הכרית שלה חזק מאוד עד שכבר אין לי כח ואז אני נרדמת.
אתמול הגיעה שירה השכנה מהבניין וספרה לי שכבר התחילו את בית הספר והמורה החדשה ממש נחמדה. אמרתי לה שאולי אני לא אבוא ללימודים גם אחרי השבעה. אמא הבטיחה לי שהיא תנסה להשיג לי ילקוט יפה במצב טוב כי אין לנו כסף לקנות ילקוט חדש אבל היא לא הספיקה... ואין לי בכלל כלום לשנה החדשה.
היום בבוקר הודיה אחותי הנשואה קראה לכולם ואמרה שהיא יודעת שאנחנו בחיים לא נרצה לבקש צדקה אבל אין מה לעשות כי נגמר כבר כל הכסף שהיה בבית ואנחנו חייבים עזרה.
שאלתי אותה אם אני יכולה לספר לכם על זה שאין לי ילקוט, וספרים ועטיפה חדשה ואז היא אמרה: "הלוואי רק זה יהיה חסר לך בחיים, נשמה, תספרי מה את רוצה..."
אני כותבת לכם מהר כי עוד מעט כולם ילכו הביתה ואף אחד לא ידאג לנו שיהיה לנו אוכל ושתייה. אנא תעזרו לנו שנצליח להישאר ביחד בבית שלנו ויהיה לנו מאיפה לקנות כל מה שצריך ובזכות זה ה' יעזור שאף פעם לא יהיה לכם בכי או צרה.