מחושך אל אור: אלאור אזריה חושף את כל האמת בספר חדש

מחושך אל אור: אלאור אזריה חושף את כל האמת בספר חדש

חשבתם ששמעתם כבר הכל על פרשת אזריה והמחבל בחברון? עכשיו הגיע תורו של אלאור לדבר. בספר 'מחושך אל אור – ירייה אחת בחברון' יחשוף אלאור את הסיפור המלא של הפרשה שמסעירה עד היום את החברה הישראלית.

הרבה אנשים יעשו הכל כדי שהספר לא יראה אור, וקוראי 'מידה' מוזמנים להיות הראשונים שעוזרים לאלאור להוציא את האמת לאור. היכנסו לקישור המצורף, בחרו תשורה, תרמו לקמפיין והפיצו למשפחה וחברים.

לתמיכה בקמפיין של אלאור לחצו כאן

***

אלאור אני מצטער, לא היתה לי ברירה"

המילים האלו לא עוזבות אותי. מהדהדות לי בראש בשנתיים האחרונות. אלו לא רק המילים עצמן, אלא בעיקר מי שאמר לי אותן: המג"ד שלי, אלוף-משנה (סגן-אלוף בזמנו) דוד שפירא, גיבור ישראל. שפירא, למי שלא ידע או שכח, לחם כקצין במלחמת לבנון ובמרץ 2008, כששהה בביתו בירושלים, שמע את קולות הירי שהגיעו מישיבת מרכז הרב הסמוכה. מבלי להתבלבל הסתער והרג יחד עם אדם נוסף את המחבל הארור. בפיגוע נרצחו שמונה בחורי ישיבה הי"ד, אבל בזכות שפירא לא התרחש טבח חמור יותר. לאחר מכן שפירא המשיך לעשות חיל ושימש כמפקד פלוגה במבצע 'עופרת יצוקה'.

אני מספר לכם את כל זה כדי שתבינו עד כמה קשה לי לתקוף את המג"ד שלי לשעבר. הערצתי אותו כלוחם, אבל לצערי אותו שפירא היה זה שהתחיל לגלגל את כדור השלג שהסתיים בישיבה שלי בכלא. פחות משלוש שעות אחרי שיריתי במחבל, שפירא הגיע לזירה והטיח בי שאני שקרן, בלי שהיה לו קמצוץ ראייה להאשמה הזו נגדי. הרי אתה כמג"ד הודית שאני "חייל מהטובים ביותר שיש בפלוגה", אז איך אתה לא מאפשר לי להוכיח את חפותי, איך אתה מתעלם מהכשלים האדירים שהיו בזירה?

לאחר מכן, כשהעיד במשפט נגדי, שפירא לא הפסיק לשפשף את היד על דוכן העדים, עד כדי כך שאפילו השופטת דרשה ממנו להפסיק בגלל הרעש שהחיכוך יצר. הוא היה לחוץ מאוד, והוא ידע טוב מאוד למה. בלי בושה, הוא עלה על דוכן העדים ואמר שלא חששתי ממטען בזמן שיריתי. קשקוש. ברור שחששתי, ולכן יריתי. יש גם הוכחות שחשתי סכנה בזמן אמת, אפרט לגביהן בהמשך.

אחרי ששפירא מילא את חובו לצבא וסילף את האמת כדי להוציא אותי אשם – שפירא כנראה בכל זאת הרגיש שהמצפון כבד עליו. אז בתום העדות שלו בבית המשפט, כשהאולם היה כמעט ריק, הוא ניגש אלי, בשקט, ואמר לי שהוא מצטער. שלא היתה לו ברירה. הוא עשה את זה בחטף, כמעט במלמול. פגע וברח.

אבא שלי הצליח לשמוע את הדברים ומיד רץ לעורכי הדין. "שמעתם?!", אבא אמר להם. "שמעתם מה הוא אמר לאלאור?!". אבל מהר מאוד עורכי הדין הורידו את אבא לקרקע, הסבירו לו שהעדות הסתיימה, וכבר אי אפשר 'להשתמש' בהתנצלות הזו. מאז שפירא התקדם, היום הוא מח"ט עציון. ולא, שפירא הוא לא הקצין היחיד שהגיע להתנצל בפניי.

יעלון קרס תחת הלחץ

אתם בטח שואלים את עצמכם לְמה שפירא התכוון כשאמר לי שלא הייתה לו ברירה. לי זה ברור. הכל מתחיל ונגמר בשר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, המפקיר הראשי. האיש שמיהר להאשים אותי כדי לא "להתסיס" את השטח ולקבל ליטופים מהעולם.

יעלון, כמו גם הרמטכ"ל לשעבר, קרסו תחת הלחץ של סרטון ערוך, מגמתי ושקרי של 'בצלם' – ארגון ששם לו מטרה להפוך את לוחמי צה"ל למפלצות. אגב בצה"ל לא טרחו להשיג את הסרטון המקורי, לפני שנערך. "לא רלוונטי" הם הסבירו לנו.

הצלם של הסרטון, עמאד אבו שמסיה, אמר אחרי האירוע שהוא מקווה ש'בזכותו' אשפט בבית הדין לפשעי מלחמה בהאג. הוא גם הביע תמיכה במחבל שביצע פיגוע נגד חיילים בבית אל זמן קצר אחרי הירי שלי. לעדות שלו נגדי, בבית הדין של צבא הגנה לישראל, תומך המחבלים הזה הגיע כשהוא מסמן באצבעותיו תנועת 'וי', ניצחון. זה הטיפוס שהכניע את יעלון והרמטכ"ל.

יעלון, בכמה משפטים ספורים חרץ את דיני וקבע שמשפט צדק כבר לא אקבל. זוכרים את הנאום של בוגי בכנסת כמה ימים אחרי האירוע? הוא קרא לי שם "החייל שסרח" ואמר שאנחנו לא נהיה כמו האויב "שלא מגנה טרור". בסוף הוא גם אמר שהירי שלי היה לא-חוקי. המצחיק הוא שבאותו נאום ממש יעלון אמר שתהיה לי זכות להגן על עצמי בבית הדין הצבאי. הבנתם? שר הביטחון, האיש שאחראי על הצבא, קובע שחייל סרח, שהוא טרוריסט ושהמעשה שלו בלתי חוקי – אבל אין מה לדאוג, השופטים הצבאיים כבר יעשו איתי דין צדק. אם החיים שלי ושל המשפחה שלי לא היו נהרסים בגלל זה, אולי הייתי צוחק.

נכון, היה עוד אחד שמיהר לגנות אותי, עוד לפני שמישהו בכלל ידע מה קורה בשטח. ראש הממשלה יצא גם הוא בהצהרות חפוזות ומוטעות על סמך סרטון 'בצלם', אבל יש הבדל קטן: ראש הממשלה אזר את האומץ להתקשר לאבא שלי ולפחות להקשיב לו, להגיד לו שאקבל משפט צדק. יעלון לא. בוגי לא הסתפק בכך ותקף את נתניהו על השיחה עם אבא שלי, האשים אותו שהוא 'נכנע' לסקרים שהראו שרוב העם תומך בי. מסתבר שמבחינת בוגי נבחר ציבור שקשוב לעם ומוכן להודות שאולי טעה, זה דבר שלילי.

בוגי לא מסתפק בהפצת שקרים, אלא גם מתנשא מעלי ומעל המשפחה שלי. אפילו כשההורים שלי התעמתו מולו פנים אל פנים והציגו לו את העובדות כפי שהן, במקום להשיב עניינית הוא חזר על הקלישאה לפיה המשפחה נפלה קורבן לאינטרסנטים פוליטיים או במילים אחרות, משפחת אזריה לא יודעת מה טוב לה. החבר'ה האלה מרמלה לא מספיק חכמים בשביל להחליט בעצמם איך לפעול. לפי בוגי אנחנו כמו בובות על חוט וכולם עושים עלינו סיבוב.

אז לא בוגי, אני לא בובה של אף אחד. אם כבר להיפך: הדבר הקל היה להרים ידיים, להסכים לעסקת טיעון ולגמור את הסיפור. כבר מהרגע הראשון הפעילו עלינו בצבא מכבש לחצים לרדת מהעץ, ואחר כך עשו הכל כדי שלא נגיש ערעור. בשני המקרים סירבתי. לעולם לא אודה או אביע חרטה על דבר שאני לא מתחרט עליו, גם אם המחיר הוא שבעת מדורי גיהינום לי ולמשפחתי.

אם כבר נפלתי קורבן, בוגי, אז זה לאינטרסים שלך, לאגו שלך שלא מאפשר לך עד היום להודות בטעות. בית המשפט בכבודו ובעצמו ביקר את יעלון, כמו גם את הרמטכ"ל אייזנקוט, על ההתבטאויות הנמהרות שלהם נגדי, על ה"לא ילד של כולנו". השופטים קבעו שבמשפט שלי "נחצו הגבולות… שקשה היה להעלות על הדעת קודם לה כי יֵחָּצוּ" בכל הקשור להתבטאויות שמזהמות את התהליך השיפוטי. האם מישהו בא חשבון כעת עם יעלון על הדברים הקשים שכתבו נגדו השופטים? מה פתאום, העיקר שהוא יצא "מוסרי" ותקף את אזריה. אסור שיעלון שוב יהיה שר ביטחון. שלא יפקיר לוחמים נוספים בשדה הקרב.

"הכל בסדר אבא"

בואו נצלול קצת לפרטים. יעלון עד היום מכנה אותי "החייל שסרח". איך הוא קבע ש"סרחתי"? בנאום בכנסת הוא דיבר על "תחקיר" שנערך בשטח מיד לאחר האירוע. רק מה, מח"ט חברון באותה תקופה, אל"מ יריב בן עזרא, הודה ש"זה לא נכון לקרוא לזה תחקיר. זה בירור ראשוני". ה'תחקיר' נערך בכלל בערב, ולא בנוכחותי. גם כן תחקיר. המח"ט אגב יצא נגדי מבלי לדבר איתי או עם הלוחמים האחרים: "לא החלפתי ולו מילה אחת עם הנאשם או עם חבריו שהיו בזירה", הוא הודה. בן עזרא גם טען שרכז הביטחון של חברון אמר לו שהירי שלי היה לא תקין – אך הרכז סתר את עדותו וקבע שפעלתי כראוי. המח"ט גם שיבח את הקב"ט של חברון, אליהו ליבמן, אבל כשהוכיחו לו שליבמן תמך בגרסה שלי – לפתע ההערכה אליו נעלמה. מוזר. כל הסתירות האלו לא הפריעו למח"ט להכפיש אותי בעיתונות ולשטוף את המוח של החברים שלי נגדי. כששאלו אותו על מה התבסס כשתדרך נגדי, הוא הסביר שניזון מהתקשורת. לא צוחק אתכם.

יעלון גם סיפר עד כמה הוא "גאה בזה שהמ"פ הצביע על אירוע חריג". משפט יפה, אבל לא נכון. קודם כל אותו מפקד פלוגה, תום נעמן, אמר אחרי האירוע ש"אין בי טיפת רוע". לתשומת לבו של שר הביטחון לשעבר.

בניגוד לדבריו של יעלון מ"פ נעמן דווקא לא דיווח לאף אחד על הירי. הוא אפילו אמר לי כמה דקות לאחר האירוע שלא לדבר על המקרה. המשכנו בשגרת היום, ואבטחתי את העדלאידע בחברון. אם אני כזה מסוכן ופרא אדם, איך אפשרו לי להמשיך להחזיק נשק ולשמור על התושבים, שעות אחרי הירי?

ובאמת, לא חשתי בלחץ מיוחד. עובדה: ב-12:07 בצהריים, כמעט ארבע שעות אחרי הירי ועוד לפני שנודע על סרטון 'בצלם', כתבתי לאבא שלי מסרון: "הכל בסדר אבא יש פה עדלאידע, מאבטחים אותה". ככה נשמע מישהו שמרגיש שעוד רגע מצ"ח באים לעצור אותו?

המ"פ שזכה לשבחים מיעלון לא רק סתר את עצמו בעדויות השונות, אלא גם פקד עלי הוראה בלתי נסבלת: לאסוף את המוח של המחבל מהכביש. אולי גרמו לכם לחשוב שאני רוצח קר לב, אבל הירי וההרג של המחבל היו קשים לי. גם בבית הדין העדתי שחשתי ברע כי יריתי בבן אדם. מחבל, אבל בן אדם. ואחרי כל זה המ"פ עוד ביקש ממני לאסוף את המוח, למרות צוותי זק"א ומד"א שנכחו במקום.

בתקשורת כמובן ניסו להציג אותי כשקרן, להגיד ש'פתאום' נזכרתי בסיפור של המוח – אבל האמת היא שימים ספורים אחרי התקרית המ"פ ביקר אצל ההורים שלי, והוא בעצמו הודה שפקד עלי להרים את המוח. "היה צריך לפנות את הזירה", הסביר להורים ההמומים שלי. אגב "לפנות את הזירה" מסתבר שלפי נהלי הצבא באותה תקופה קיימת הוראה שבמקרה של פיגוע "הזירה צריכה להיסגר כמה שיותר מהר". למה? כי "נוצר הד תקשורתי רב ומיותר אחרי פיגוע". אחרי הירי שלי 'עדכנו' את הנהלים: לשים "דגש חזק" על ההתנהלות בזירה בגלל "משמעויות גדולות ברמה המדינית". תבינו מזה מה שאתם רוצים.

אחרי שתום אישר שהורה לי לאסוף את המוח של המחבל, ההורים שלי היו מפורקים. אמא שלי התחילה לבכות ושאלה אותו איך היה מגיב אם היו אומרים את זה לבן שלו. אבא שלי אמר לתום שהוא חטף ממנו "נוקאאוט". ואני? שלוש שנים עברו מאז, אבל התמונות עדיין מלוות אותי. עדיין לא התאוששתי מהטראומה.

החברים שלי לפלוגה לא חשו גם הם "גאווה" גדולה במ"פ. "לא מחובר", "מעופף", "לא אכפת לו מה הולך בפלוגה שלו". זה מה שהם אומרים, לא אני. לוחם אחד אמר שתום לא ראוי להיות מפקד בצה"ל. לוחם אחר סיפר שהמ"פ ניגש אליו בזמן שמירה ואפילו לא ידע כמה זמן הוא צריך לשמור בעמדה. בתכל'ס, מי ששימש כמפקד אצלנו היה הסגן של נעמן, הסמ"פ ישראל מאיר אליצור, מלח הארץ שתמך בי מהשנייה הראשונה. ישראל נלחם מול כל צה"ל כדי שיאשרו לו לבקר אותי בכלא – ובסוף הוא הצליח. בתחילת החודש הוא נפצע בפיגוע דריסה באזור בנימין. לקחתי קשה מאוד את הפציעה שלו. הלכתי לבקר אותו בבית החולים עם אבא שלי, ואין שמח ממני לשמוע שהוא מתאושש מהר.

אם יש משהו נכון שהמ"פ אמר זה שאם לא היה מתפרסם הסרטון של 'בצלם', היו מקסימום מעמידים אותי לדין משמעתי. בלי מצ"ח, בלי משפט בקריה עם עיתונאים מאל ג'זירה ומבלי שיעלון ישווה אותי לדאעש.

הדלפות ותרגילים

בתקשורת קראו לירי שלי במחבל "ירי נקמה". עכשיו תגידו לי, כמה פעמים שמעתם על ירי 'נקמה' של כדור אחד? תנו לי לעזור לכם, אף פעם, ומסיבה פשוטה: לא מדובר היה בירי נקמה, אלא בירי על מנת לנטרל מחבל שהגיע לרצוח. קצינים בכירים בצה"ל – האלופים עוזי דיין ודן ביטון ותא"ל שמואל זכאי – העידו בבית המשפט שאין דבר כזה ירי נקמה בכדור בודד. ומה השופטת אמרה להם בתגובה? שהם לא בקיאים בהוראות פתיחה באש. כמה חבל שחלקם כתבו בעצמם את ההוראות האלו. זה אומר לכם הכל איך המשפט הזה התנהל.

בפרקליטות הצבאית עבדו קשה כדי לבנות לי פרופיל של גזען שירה כדי לנקום. סרקו כל תמונה או הודעת טקסט שהיו לי בטלפון. "מודיעין גלוי", הם קראו לזה. ומה העלו ה'ממצאים' שלהם? תחזיקו חזק: "אוהד של קבוצת בית"ר ירושלים" ו"שיתף פוסט שנכתב כלפי חברת הכנסת זהבה גלאון". באמת איום ונורא. פרופיל של רוצח.

איך ניסו 'למכור' לכם שרציתי לנקום? הדלפות, כמובן. ב'אולפן שישי' גיא פלג ורוני דניאל אמרו בביטחון עצמי רב שאחרי הירי אמרתי שהגיע למחבל למות, ולכן יריתי. מאיפה הם שמעו על זה? מהדלפת העדות של ת"מ, לוחם בפלוגה שלי. אני לא כועס עליו, דחקו אותו לפינה. האשימו אותו בהתחלה בסיוע לרצח. זה היה מלחיץ כל אחד, במיוחד כשהחוקרים הודו שהוא סובל מגמגום שרק מחמיר במצבי לחץ. ואוהו כמה שהלחיצו אותו. הוא עצמו החליף גרסאות כמו גרביים והודה שהוא בכלל לא בטוח שבאמת אמרתי שמגיע למחבל למות. ועוד עלי אמרו ששיניתי גרסאות.

יותר מזה, אחד הלוחמים בפלוגה סיפר שחוקרי מצ"ח "עשו תרגיל" לת"מ. הם הדריכו אותו לומר שאני אמרתי שמגיע למחבל למות. "שה תמים, הוא נפל בזה", הסביר אותו לוחם. כלומר הביטחון המופרז של הפרשנים באולפנים היה מבוסס על כלום ושום דבר. אחרי העדות של ת"מ גם המ"פ פתאום "נזכר" שאמרתי שמגיע למחבל למות. נשמע לכם אמין?

חורים בתביעה

קוראי 'מידה' יודעים מצוין שהייתי עקבי בגרסה שלי שחששתי בזמן אמת שהמחבל נושא מטען. דו"ח של מד"א קבע באופן נחרץ ש"בזירת האירוע הייתה אווירה של חשש למטען חבלה" ועד הירי שלי לא היה אף גורם מבצעי שביצע "זיכוי" למחבל. כלומר, הטיעון כי יריתי במחבל "מנוטרל" פשוט לא נכון. אגב באותו דו"ח של מד"א אישרו חלק נוסף בגרסה שלי: הלבוש של המחבל – מעיל גדול – היה חריג, מכיוון שמדובר היה ב"יום חמסין". איך בצה"ל פתרו את הדו"ח? ערערו על האמינות של מד"א. כמה פשוט.

הלוחמים בשטח גיבו גם הם את הגרסה שלי. קחו לדוגמא את העדות של א', הסמל שלנו בפלוגה. הוא סיפר בבית המשפט שהגעתי לזירה ושאלתי אם המחבל עדיין חי. לדבריו הוא השיב לי כך: "עניתי לו (לאזריה) שהמחבל עדיין חי ושיש חשש למטען, שיזהר". לא רק הסמל, גם מפקד המחלקה שלי הודה שחשש ממטען, ולכן הציב שמירה על המחבל: "(המחבל) מהווה סכנה – בוודאי שהוא עדיין מהווה סכנה", הסביר. לא מספיק לכם? אז הנה רב"ט ד', חברי לפלוגה, מסביר שהירי שלי היה מחויב המציאות: "…זה היה נראה לי הגיוני פשוט ירי במישהו שמהווה סכנה. אין מקום לסברות". האם העדות הזו הופיעה בהכרעת הדין? מובן שלא.

בהתחלה, אפילו השופטים הבינו שגרסת התביעה מלאה בחורים. קחו למשל את השופט רונן שור, שדן בהארכת המעצר שלי, ממש בימים הראשונים של הפרשה. שור אישר שהעדתי כי חשתי בסכנה מצד המחבל "עוד קודם לתחילת הליך התחקור הרשמי או חקירת מצ"ח, ועוד לפני שנועץ בסנגור". במילים אחרות, זו תמיד הייתה הגרסה שלי – יריתי כי חשתי סכנה – ומעולם, מעולם לא סטיתי ממנה. נכון, שור גם כתב שקיים חשד שחרגתי מסמכות בירי, ואני כמובן לא מסכים לכך, אבל איך לכולם נוח להתעלם מקביעה ברורה שהירי שלי היה מתוך סכנה?

שור גם כתב ש"עוצמת הראיות חלשות" נגדי וכי "לא ניתן ללמוד מהעדויות השונות כי נשלל החשד לקיום מטען על המחבל". לצערי הרב לעולם לא נדע אם היה מטען או לא על המחבל. למה? כי המעיל נעלם. כן, מה שאתם שומעים. איך? מתי? לאף אחד אין תשובה טובה. פשוט נעלם. חשוב להבין: המעיל לא נעלם מהזירה. הוא נתפס וסומן כדין ראייה. הפתולוגית גם כתבה בדו"ח שאחד הכיסים של המעיל היה "גזור". לא קרוע, גזור – כך שתאורטית אם היה רוצה היה יכול להחביא בכיס הזה מטען. אבל המעיל נעלם. זה אומר שמישהו פישל בגדול. האם בדקו איך ראייה מרכזית, אולי מכריעה, במשפט פלילי על הריגה נעלמת כלא הייתה? התשובה היא לא. אבל אל דאגה, אני הולך לברר לעומק את הנושא.

מה שבאמת עצוב זה שבהכרעת הדין השופטים קבעו שגם אם היה מטען בזירה – הירי שלי עדיין לא היה מוצדק. כנראה הם מעדיפים לחכות שמטען חבלה יתפוצץ ורק אז יהיה ניתן לירות. לא נורא אם חיילים או אזרחים ייהרגו, העיקר שימותו "מוסריים".

מחושך לאור

למרות הכל ואחרי הכל אני ממשיך לאהוב את צה"ל ואת המדינה, ונושא בגאווה תעודת 'לוחם מילואים'. דווקא בגלל שאני בא מאהבה, חשוב לי שאנשים יכירו את הסיפור שלי ממקור ראשון. אולי זו קלישאה, אבל הסיפור (או יותר נכון – הסיוט) שעברתי יכול לקרות גם לבן שלכם, לאחיין שלכם או לכם, בין אם אתם משרתים בסדיר או במילואים.

רק בימים האחרונים הפצ"ר הורה לפתוח בחקירת מצ"ח נגד לוחם שחיסל מחבל שיידה אבנים על מכוניות ישראליות ליד בית לחם. אגב למח"ט האחראי בגזרה קוראים דוד שפירא. כן, שוב שפירא. שוב הפצ"ר אפק. את המנגינה הזו חייבים להפסיק.

אני מזמין אתכם להצטרף אלי למסע שלא ישאיר אתכם אדישים לשנייה אחת, ובסופו אני מקווה שגם אני אצא מחושך אל אור.

***

מחושך אל אור: אלאור אזריה חושף את כל האמת בספר חדש

חשבתם ששמעתם כבר הכל על פרשת אזריה והמחבל בחברון? עכשיו הגיע תורו של אלאור לדבר. בספר 'מחושך אל אור – ירייה אחת בחברון' יחשוף אלאור את הסיפור המלא של הפרשה שמסעירה עד היום את החברה הישראלית.

הרבה אנשים יעשו הכל כדי שהספר לא יראה אור, וקוראי 'מידה' מוזמנים להיות הראשונים שעוזרים לאלאור להוציא את האמת לאור. היכנסו לקישור המצורף, בחרו תשורה, תרמו לקמפיין והפיצו למשפחה וחברים.

לתמיכה בקמפיין של אלאור לחצו כאן