"אנחנו זה לא ילדינו". על הפרדה ביננו לבין ילדינו, בין הורים לילדים, בין אנחנו להם.
רוב הפוסטים מסתובבים לי בראש הרבה זמן, עד שמגיע הרגע, הזמן הפנוי ולפעמים הטריגר להעלאתם סוף סוף על הכתב.
מתעסק הרבה בנושא ההורות עם מתאמניי. מתעסק בו הרבה עם עצמי.
יש כנראה אלפי ספרים ומיליוני עצות לגידול ילדים. את חלק הארי שלהם מן הסתם הפרתי. משתדל לנהוג בהיגיון פשוט, לאפשר, להאמין ולשחרר.
מבין ויודע, שכמה שלא נבין ונאהב (וגם זה לא תמיד פשוט וקל להפגנה), בסוף נייצר לא מעט טראומות, תפיסות שגויות וכאבים אצל ילדינו. מבין שכמה שלא נגונן ונשמור, הם צריכים חופש לבחור ולעבור את דרכם היחודית בעולם, דרך שיש בה קשיים לא מעטים וגם כאבים, לא שונה בהרבה מדרכנו…
אז קטונתי מלהציע עצות חדשות בגידול ילדים, דרכים מאפשרות, שיטות חינוך, ועוד. מי שמכיר אותי, יודע את בחירותי (ובחירות זוגתי שתחייה), אבל כל איש בדרכו.
הפעם אני רוצה לעסוק בנקודה אחת, ואחת בלבד, שהיא בעיניי, בהיבט העמוק האימוני, הפסיכולוגי, נקודת מפתח להבנת ההורות ומערכות היחסים בין הורים לילדיהם.
לא יודע אם יש לזה שם בפסיכולוגיה, אני קורא לזה - "עיקרון ההפרדה" (שם זמני).
להפרדות יש מופעים רבים בתחום האימון. הפעם אני רוצה להתרכז בנקודה אחת פשוטה - "אנחנו זה לא ילדינו".
לרוב האנשים אולי המשפט הזה נהיר וברור, אבל פגשתי במהלך השנים מעט מאד אבות וקצת יותר אמהות (צ'טערת, זה כנראה המצב), שההפרדה בינם לבין ילדם לא היתה ברורה להם.
הורים שמגוננים מאד על ילדיהם, בד"כ בתחושה חזקה של צורך בשליטה.
צורך עז, לכוון , להדריך, לנהל ולקבוע לילד, כי הוא קטן ולא יודע,...תחושה חזקה של אחריות, ואמונה שלמה, שתוצאת החינוך והגידול של ילדם, תלויה אך ורק בפעילותם.
הורים שחשים שהצלחת ילדיהם היא הצלחתם, וכשלון ילדיהם הוא כשלונם. הורים שלעיתים מוותרים על עצמם, על מי שהם, לטובת (?) ההתפתחות והחיים של ילדם.
אז נכון, כולנו בדיאלוג פנימי, ולא תמיד יודעים כמה לגונן, וכמה לאפשר, רוצים לתמוך ולעזור לילדינו בדרכם בחיים, לתת להם כלים. כל הורה מוותר במידה רבה על עצמו, מעצם העובדה שהביא ילדים לעולם, ועכשיו עסוק בגידולם. אבל בעיני, השורה התחתונה, נקודת הארכימדס הינה ההבנה ש-"אנחנו זה לא ילדינו".
לכל אחד ואחת מאיתנו יש קיום עצמאי משלו. הצלחתו או כשלונו, אינם רק תוצאה של מי שאני כהורה, אלא של אוסף דברים גדול שעל רובם אין לי שליטה.
בסוף בסוף, ובעיקר, מדובר באדם נפרד, גם אם ילד, עם רצונות, שאיפות, יכולות וקשיים משלו. עם חלקם הגדול בא לעולם, חלק נוסף צבר.
ילדינו כאן כדי לעשות את דרכם היחודית בעולם, ולהתפתח כפי שהם.
אני כהורה, יכול לעזור לגונן, לשמור, ליעץ, אבל בסוף מדובר בישות אוטונומית עם בחירות, יכולות וקשיים משלה.
לעיתים כואב לי לראות, איך ילדיי, נופלים באותם מקומות בהם אני נפלתי, ועדיין נופל. מקומות כמו ביקורת עצמית, חוסר היכולת לראות כמה הם נפלאים בעולם, ועוד ועוד.
אבל בסוף בסוף אני מבין, שכמה שלא אתמוך ואהיה מבין, יש להם דרך לעשות בעולם, וזוהי דרכם.
להבנה הזאת אני קורא "עיקרן ההפרדה". מציע לכל הורה, לבדוק את עצמו למולה.
גיל ההתבגרות (המוקדם והמאוחר) הוא הגיל בו ילדינו אמורים לבעוט בנו, ולהפריד את עצמם מהוריהם. אנחנו כהורים, צריכים להבין ולחיות את אותה הפרדה הרבה קודם. זה ייטב להם, וייטב לנו.
ואמר זאת חליל ג'ובראן ("הנביא") כך:
"ילדיכים אינם ילדיכם
כי פרי געגועי אל החיים עצמם:
כי באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם"
צדק.
------------------------------------------------------------------------------------------------------
משתדל לחתום תמיד במשהו מוזיקלי, שיצבע את הפוסט באור נוסף.
לקו הגמר הגיעו "ילדים" של אביתר בנאי, ו"אתה פלא"של חוה אלברשטיין.
בסוף החלטתי לחשוף משהו שאני חושב שקצת פחות מוכר, אבל נפלא לכל אחד לשיר אותו לעצמו, מילדות ועד בגרות. פורים שמח!
.