אבל במקום זאת, זה מה שהם אמרו: אני עובד מרחוק ולא ראיתי אף אחד - ואני מתכוון לאף אחד - בערך שבוע? או שתיים? אז נרשמתי לזה. אשתי אמרה לי שאני צריך לצאת ולהכיר כמה חברים.עברתי שנה קשה וחשבתי שמשהו כזה יכול לעזור עם הלחץ רק עברתי לכאן לאחרונה ורציתי להכיר אנשים פשוטו כמשמעו, אף אדם לא אמר דבר על קומדיה או משחק. לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת בכלל ממה שהכיתה כביכול עוסקת בו. באמת, היה צריך לפרסם את הכיתה כשיעור למד איך ליצור חברים כמבוגר כמובן, אם זה.
שניתח את המחקר, "הסגר גרם לאנשים לחשוב מחדש על הרבה מהחברויות שלהם. ואחת הבעיות הגדולות [הייתה] חברות תלויות מאוד בהשקעה מתמשכת של זמן, כך שאם אינך מסוגל לראות אנשים בקצב הדרוש, הם פשוט יגלשו" מציין גם שנראה שהפגישה באינטרנט מחזיקה משפחות קרובות זו לזו, אבל זה לא עובד עבור חברים. מכל סיבה שהיא, רוב החברות זקוקה למגע פנים אל פנים כדי לשרוד. מחקר אחר הצביע על הפסיכולוגית מריסה ג'י פרנקו, מחברת האפלטוני , מסבירה זאת כך: הנושא שאנו רואים כעת הוא משהו שנקרא 'בדידות נלמדת' - אנשים הסתגלו לבידוד. זה לא שהם יצאו לדרך חברתית, זה שהם למדו לחיות עם צורך לא ממומש.
נכון לגבי כל הפרויקטים הלא-גמורים שלי, בין אם הם נולדו מתוך פנטזיות על חיים ללא סקוטי על זרם של הכנסה פסיבית או סתם לאכול כמה עגבניות ממש טובות. ההבנה הזו עזרה לי מאוד. זה לא שהתחלתי לסיים פרויקטים יצירתיים מימין ומימין - יש לי עדיין ילדים שהופכים את זה כמעט לבלתי אפשרי - אבל לפחות הפסקתי להתחיל פרויקטים שלעולם לא התכוונתי לסיים מלכתחילה. אני כבר לא מערם כישלונות, וזה טוב לבריאות הנפשית שלי. כדי לעצור את עצמי מלצאת למשימות נידונות, אני עורך כעת מבחן פשוט. במקום לדמיין את הסוף של הפרויקט, אני מדמיין את כל הבחירות הקטנות שאצטרך לעשות בדרך לשם. האם אצטרך לשרוף עבור ימי כתיבה? האם אוותר על בראנץ' עם הילדים שלי בסופי השבוע.