כששמעתי על קודו לראשונה- אמרתי ״שטויות!״, מה זה ייתן לי לעבוד במקביל לאחרים? מה גם שאני ADHD עם קבלות! כשקראתי על המלגה, בעיצומו של משבר אישי נוכח הסגר והחוסר יכולתי להתקדם בעבודה - אמרתי ״מה כבר יכול להיות? בואי ננסה!״. הייתי חרדה שלא אצליח לעמוד בדרישת המינימום של המלגה - כי אין לי זמן להתחייב לכל כך הרבה שעות! אבל אז.. קרה קסם! אחרי ארבעה מפגשים ראשונים- הבנתי שיש כאן משהו מעבר! שזה מאוד רחוק מלהיות שטויות, אלא שזה ממכר! התחלתי לפנות דברים מהלו״ז כדי להשתתף בקודואים!! והתבאסתי מאוד כשלא יכולתי להשתתף במפגשים שהייתי רוצה להיות בהם! יש משהו ממכר בעבודה בשעות שכל תא במוח אומר ״הפייסבוק והאינסטוש יותר מעניינים עכשיו.. תברחי מהמאמר שהיית חייבת להגיש לפני שלושה שבועות״! אז מצאתי את עצמי מאוד נלחצת להיות בזמן בכל מפגש אליו נרשמתי- לחץ שהוא טוב.. ואיזה אושר לגלות שעבדתי שעתיים רצוף אחרי שהריטלין כבר לא זורם בעורקיי!! זה כיף אדיר לפגוש את אותן פנים כל יום, לדבר ולחלוק תסכולים וחוויות עם אחרים, מבלי לדעת מה הם לומדים, או מאיפה הם באים, וכולם מבינים ללב של כולם כי ״אנחנו שנינו מאותו הכפר״!