רובכם בטח לא חשבתם לאן מגיע הזבל שאתם מייצרים. וגם אם תחשבו, ספק אם תדעו את התשובה. מדינת ישראל, מתברר, הפכה לפח האשפה של קבוצות עברייניות, שהשתלטו על קרקעות והפכו אותן למטמנות זבל. אלה שופכים אשפה ביתית ופסולת בניין לאתרי פסולת פיראטיים, שהפכו לפרות חולבות מזומנים.

המזבלות הפיראטיות צצו בכל מקום בו קיים ואקום שלטוני, באזורים שבהם עבריינים מרגישים בנוח לפעול כשהם יודעים שאף אחד לא יפעל נגדם. "מדינת ישראל היא מדינה מתוקנת, ותראו מה קורה בתוכה", אומר מ' (השם המלא שמור במערכת), קבלן בפזורה הבדואית שניסה להילחם בעצמו נגד עברייני הסביבה - ללא הצלחה.

הנגב נחשב לאתר פסולת מובחר: עשרות אלפי דונמים של שטחים פתוחים שניתן לעשות בהם כמעט ככל העולה על רוחך. "אין פיסת אדמה שלא זיהמו אותה בפסולת, במיוחד פסולת בניין", אומר מ' בייאוש. "כל הקבלנים פושטי הרגל מילאו את האזור. פתחו פה מטמנות ואני נלחמתי איתם. התקשרנו למועצה האזורית, דיברנו עם איכות הסביבה".

תושבי הכפר של מ' צפויים לעבור ליישוב קבע. בינתיים הם גרים כשטבעת חנק של פסולת מקיפה אותם מכל עבר. "אני אדם שאוהב את האדמה. היו פה ואדיות וערוצי נחלים שסגרו אותם טוטאלית באשפה. ערוצי נחל שהיינו משחקים בהם כילדים כיום חסומים. לא מצאתי גוף ממשלתי שיעצור את זה. זה אסון סביבתי ואקולוגי שיפגע גם בבאר־שבע".

אין אכיפה דומיננטית. אתר פסולת פיראטי בכפר ברא | צילום: יאיר שגיא

"אנחנו חיים פה בעולם אחר לגמרי", אומר מ'. "אני מכיר את כל מי שזרק פה פסולת. זה התחיל ולא נעצר. ככה עשרים שנה. וזה נאסף ונאסף. נחל באר־שבע לפעמים זורם בעוצמה שיכולה לסחוף את כל הבתים פה, ומתישהו ישלמו על זה. הנחל ייקח את כל הפסולת לבאר־שבע. כל זה", מצביע מ' לעבר עוד אשפה ופסולת בניין, פגרים של כבשים ופרות, שלדים מסריחים עם בשר מרקיב שנתלה עליהם ליד גגות רעפים מאסבסט, "תוהו ובוהו. פסולת מזמינה עוד פסולת. הכל פה מזוהם ומלוכלך, ולאנשים לא אכפת כי זה נהיה חלק בלתי נפרד מהחיים. אני מתבייש בזה".

לא רק פשיעה סביבתית

"אני חי בזבל הרבה שנים", אומר מפקד המשטרה הירוקה במשרד להגנת הסביבה, יוסי בר. "צריך לעשות אבחנה. יש אזרחים נורמטיביים, שאין להם תרבות עבריינית בדנ"א, ופשוט אין להם פתרון מוסדר לטיפול בפסולת, כי הרשות המקומית לא היטיבה למסד פתרון לאיסוף ופינוי. ויש אותם ארגוני פשיעה לכל דבר ועניין שפועלים בצורה ממוסדת. משלח היד שלהם הוא פינוי פסולת והם מחפשים פתרונות לסילוק הפסולת באופן פיראטי".

למה לזרוק את הפסולת באתרים פיראטיים ולזהם את המדינה? התשובה: היטל ההטמנה. הפסולת עושה מסלול קבוע: מהבית שלנו או מהמגזר העסקי לקבלני פסולת שמפנים אותה ומטפלים בה. הפסולת משונעת באמצעות משאיות לאתרי מעבר או אתרי הטמנה מוסדרים. הקבלנים משלמים היטל הטמנה על כל קילו פסולת, מה שהופך את עסקי האשפה ליקרים מאוד. אז למה לא לחתוך בעלויות ולהגדיל את הרווחים? למה לא לשלוח את כל האשפה לאתרים פיראטיים, לשלם פחות, ולהישאר עם יותר כסף ביד?

קל להטמין ולברוח. אתר פסולת פיראטי בשומרון

"אתרי הפסולת הפיראטיים מתחלקים בין אזור הדרום, המרכז והגליל. בדרום זה השטחים הפתוחים, זו יכולה להיות הפזורה הבדואית או כל מקום שננטש. במרכז זה במשולש - טירה, טייבה, קלנסווה. כפר קאסם הוא אזור דומיננטי. ויש את הגליל, באזורים הכפריים. אני חייב להדגיש שהעבירות האלה מתבצעות גם במקומות בהם יש תושבים שאינם ערבים. אבל מה שאני חושב שעובר כחוט השני בסיפור הזה הוא נושא המשילות. במקום שבו מדינת ישראל איננה דומיננטית מדי בהיבט מסוים, דוגמת אכיפה, אנחנו ניפגע שם גם מבחינה סביבתית. באזור הדרום אנחנו מכירים את הפשיעה העבריינית הקלאסית. עבירות סביבה אינן שונות. איפה שיש אלימות אחת תהיה אלימות אחרת".

עד השנתיים האחרונות משטרת ישראל הותירה את הטיפול בתופעה בידי המשטרה הירוקה. מדובר בגוף שכולל 45 איש בלבד, חלקם חוקרים וחלקם מפקחים. "ברור לחלוטין שלבד אנחנו לא יכולים לעשות מה שצריך לעשות. אז רתמנו את משטרת ישראל, וזה לא היה פשוט, עד שהבינו שכולם יכולים לצאת מנצחים. הם הבינו שמי שמתעסק בפשיעה סביבתית לעולם לא יעסוק רק בפשיעה סביבתית".

במשטרה הבינו שארגוני הפשיעה משגשגים בזבל והופכים אותו למזומן, הון שחור שמממן את הפעילות שלהם. בימ"ר חוף, שחולשת על האזור מחדרה ועד נהריה, רגילים לעסוק בעבירות פשיעה חמורה קלאסיות: רצח, סחיטת דמי חסות, עבירות הלבנת הון של ארגוני פשיעה. "בשנים האחרונות הבנו שארגוני פשיעה, שבדרך כלל היו פועלים בתחום של סחר בסמים וסחיטת דמי חסות, זיהו נישה של גניבת חול והטמנת פסולת", מסביר ראש מפלג תשאול בימ"ר חוף, סגן־ניצב יוני חג'ג'.

"הם לא רואים את זה כמשהו מסוכן. מבחינתם, אין קורבן עבירה. הם עושים מאות אלפי, אם לא מיליוני, שקלים בחודש רק מתחום הפסולת. והם לא מבינים מה לא בסדר. הנפגע העיקרי זו המדינה והסביבה, כדור הארץ שלנו. הם פוגעים בתשתיות ובסביבה בצורה אנושה. ראינו דברים מזעזעים. אתה רואה אותם חופרים בור ליד עמודי חשמל, קוברים פסולת בעומק מאות מטרים באדמה ליד נחל חדרה. הם פשוט גונבים את המדינה במיליוני שקלים ומזהמים את הסביבה".

עשרות אלפי דונמים של שטחים פתוחים. אתרי פסולת פיראטיים | צילום: חיים הורנשטיין

מאות אלפי שקלים

וכך, אנשי הימ"ר מוצאים עצמם מתרוצצים בבתי המשפט כשהם מבקשים משופטים לחתום על צווי האזנות סתר לעברייני סביבה. "כשהסברתי לשופט על אחד התיקים הוא שאל: 'למה אתם לא רצים לעצור אותם? תראו את הנזק שהם גורמים!'. הסברתי שצריך להראות שמגיעות לפה עשרות משאיות ביום, להראות את היקף העבירה, לאסוף ראיות. אנחנו רוצים לחלט את כל הרכוש שלהם", אומר סגן־ניצב חג'ג'.

השופטים מבינים את היקף התופעה? את חשיבות התיקים האלה?

"גם אני לא הבנתי את המשמעות. כשהגיעו אליי לראשונה אנשי המשטרה הירוקה, גם אני לא הבנתי. אמרתי לעצמי: אוקיי, אז הוא גונב חול. אבל כשאתה נחשף להיקף ולמערכת המטורפת שיש סביב זה, עשרות משאיות ונהגים ומטמנות, אתה מבין כמה כסף הם מרוויחים. מאות אלפי שקלים בחודש שמממנים כלי נשק, חיילים. הענישה של החילוט (החרמת הנכסים ששימשו לביצוע העבירות, דוגמת משאיות אשפה וכלים כבדים נוספים) היא דרמטית. לצערי, הענישה של בית הסוהר פחות. כשאתה תופס להם משאיות, בנקים וכספים שהם אמורים לקבל, הם מרגישים את זה יופי".

בינתיים, החקירות של ימ"ר חוף בשיתוף המשטרה הירוקה הבשילו לשלושה מבצעים בחדרה ובטירת־כרמל. הם הצליחו לסגור שלושה אתרים אבל יודעים שיש עוד עשרות. עוד אין כתבי אישום. "אלה תיקים אזרחיים, שיכולים להתנהל שנים", מסביר סנ"צ חג'ג'. אבל כמו שהם כבר יודעים, המעצרים לא מזיזים לעבריינים. מה שכואב זה הכיס.

איתי (השם המלא שמור במערכת) מתגורר ביישוב הקהילתי טל־אל שבגליל המערבי. תושבי האזור סובלים מאתר פסולת פיראטי הנמצא סמוך לכפרים הערביים. "אצלנו זריקת הזבל לא משפיעה ישירות על החיים אלא השריפה של הזבל. רק השבוע היו כמה שריפות. ארבעה־חמישה חודשים בשנה הרוח היא בכיוון שלנו, וכל מי שבכיוון שלה חוטף את הזיהום. אתה לא יכול לצאת החוצה. יש ריח חזק של כימיקלים, פלסטיק שרוף. הילדים נשארים בבתים ולא יוצאים החוצה. כשיוצאים לטייל בשטח אני מטייל באזורים מסוימים כי כל השאר מטונף. יש מקומות שאתה לא מטייל בהם כי מסריח ומלא זבל. זו בירת שריפות הזבל". איתי מלין על הפעילות של המשרד להגנת הסביבה, שלדבריו אינם עושים די לטפל בבעיה. "ברגע שאין אכיפה - אפשר לזרוק זבל. קצת קשה לבוא בטענות למשטרה הירוקה כי יש להם מחסור חמור בכוח אדם. מחדרה צפונה אין אפשרות לבצע אכיפה. זה המצב".

בפועל, יש עלייה בפעולות האכיפה, אבל עדיין יש הרבה יותר מטמנות ואתרים מאשר כוח אדם שיכול לטפל בבעיה. "שריפת פסולת היא תוצר לוואי", אומר יוסי בר. "פסולת לא נשרפת לפני שמשליכים אותה. לכן כשמטפלים באירוע שריפה כבר איחרנו את המועד. הרעיון הוא לטפל בגופים שמשליכים את הזבל. ארגוני הפשיעה תמיד היו שם, ובמשטרה הירוקה גייסו את המשטרה הכחולה לעזור. עכשיו אי אפשר להוריד את הרגל מהגז, כי יש פה המון כסף והמון מוטיבציה עבריינית".

מזהמים את הטבע

בשעה שבצפון התחילו בניסיונות למגר את התופעה, בדרום המצב חמור יותר. זוכרים את מ'? כמוהו יש עוד רבים. אזרחים שומרי חוק שלא רוצים לחיות מוקפים בזבל. רק בחודש מארס האחרון פשטו על אתר פסולת פיראטי שפעל מול הגן הלאומי תל ערד. "בלתי נתפס שלאור יום גורמים עברייניים מקימים אתר פסולת פיראטי ומזהמים את הטבע ששייך לכולנו", אמרה אז השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל. האתר נמצא בפזורה הבדואית ונוהל על ידי משפחה במקום. המבצע נערך בשיתוף יחידת יואב של המשטרה, שבשוטף פועלת נגד הבנייה הלא חוקית.

מפקד יחידת יואב, ניצב־משנה אבי לוי, שנכנס לתפקיד לפני תשעה חודשים, רואה בפעילות נגד אתרי הפסולת המשך ישיר של הפעילות נגד הבנייה הלא חוקית. "אדם לוקח שטח אדמה שאמור להיות מפותח לבנייה לטובת הסדרת ההתיישבות הבדואית ועושה בה כבשלו. זורק שם פסולת, עושה מזה הון, ותוך כדי מזהם את הקרקע ומי התהום. זה אסון אקולוגי מטורף. הם משנעים משאיות מכל רחבי הארץ עם פסולת, הרוב פסולת בניין. הם עושים הרים של זבל. הצלחנו לפרק שלוש מטמנות לא חוקיות, וחילטנו עשרות כלים כבדים ורכבי שטח. זה רק קצה הקרחון".  

"הדרום נהיה פח הזבל של מדינת ישראל. הפסולת זורמת מכל הארץ לדרום להטמנה מהסיבה הפשוטה שבמרכז אין איפה להטמין, ובצפון הרבה יותר קשה להטמין", אומר רכז השטח בדרום של עמותת "רגבים", אביתר דוד. "מי שמקבל את עיקר הפסולת זה יהודה ושומרון והדרום. הרבה יותר קל להטמין ולברוח. יש מחצבות שנסגרו בדרום שהפכו למטמנות פסולת, ויש מרחבים שאף אחד לא נוכח שם. קבלני פינוי חוסכים את העלויות של אתרי הטמנה חוקיים. יש מתווכים שדואגים להטמין את הפסולת של הקבלנים. כולם יוצאים מורווחים. מי שנדפק זה הטבע. אני יורד לנחל ורואה שפכים, פגרים ופסולת רעילה. הטבע מאבד את הצורה שלו. זה צורם וכואב".  

ואם בשטחי מדינת ישראל עבריינים סבורים שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, בשטחי יהודה ושומרון המצב גרוע יותר, ולו בגלל העובדה שאין כמעט אכיפה. עו"ד שלמה רבינוביץ, יו"ר ועדת איכות הסביבה בלשכת עורכי הדין והיועץ המשפטי של עמותת "ירוק עכשיו", מסביר כי "זה פח הזבל של המדינה. אין פיקוח כמו שצריך. כל מי שיעבור במחסום יראה שהשומרים מסתכלים על מי שנכנס לארץ ולא על מי שיוצא. לגבי האכיפה, יש את הבעיה של המנהל האזרחי. אפשר לומר שאין להם מספיק כוח אדם, אבל בפועל אנחנו שולחים מכתבים ועד שמקבלים תשובה המפגע הולך וגדל. כשאין ברירה מגישים עתירות. יש מאות אתרי פסולת, חלקם בוערים. הבעיה העיקרית היא חוסר אכיפה".