אחרי הספירה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחרי הספירה
מכר
מאות
עותקים
אחרי הספירה
מכר
מאות
עותקים

אחרי הספירה

4.9 כוכבים (10 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

דורית שילה

דורית שילה, ילידת תל אביב, דוקטור לספרות, עורכת ומתרגמת. שבה להתגורר בישראל בשנת 2011 לאחר שהות בת חמש–עשרה שנים בפריז. את פרידתה מהעיר הנציחה בסיפורים שחלקם אוגדו בספר זה. סיפורים נוספים ורשימות פרי עטה פורסמו מעל במות ספרותיות רבות. נמנית עם העורכות המייסדות של המוסך — מוסף לספרות באתר הספרייה הלאומית.

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר
חודש נובמבר טיפס עליה כמו צמח קיסוס מעצבן שנטפל אל קירות הבניינים בספר של בלזק. נטפל אל חומות האבן וגם אליה הקוראת שרוצה כבר, בקוצר רוח, להתקדם בספר. ככה מטפס עלי נובמבר, היא חשבה, בדיוק ככה. הוא לא אמור לעניין אף אחת, החודש הזה, אבל הסופר מתעקש לשים אותו שם, מטפס על קירות הראש שלה ומתפרש על פני פסקאות ארוכות.
[מתוך הסיפור נובמבר]
 
בלבו של קובץ זה תלויה ועומדת שאלת השייכות — המשפחתית, החברתית, הלאומית; הדמויות הניצבות במרכז הסיפורים שלפנינו שבות ותוהות על מקומן בעולם ובמרחב — מקום גיאוגרפי אך גם מקום מנטלי וכרונולוגי. גיבוריה של שילה שובי לב ומלאי הומור, והם משקיפים מן הצד על עצמם ועל הסובב אותם בשילוב נדיר שהמספרת יוצרת ביד בטוחה ובסגנונה הייחודי והמדויק.
 
דורית שילה, ילידת תל אביב, דוקטור לספרות, עורכת ומתרגמת. שבה להתגורר בישראל בשנת 2011 לאחר שהות בת חמש–עשרה שנים בפריז. את פרידתה מהעיר הנציחה בסיפורים שחלקם אוגדו בספר זה. סיפורים נוספים ורשימות פרי עטה פורסמו מעל במות ספרותיות רבות. נמנית עם העורכות המייסדות של המוסך — מוסף לספרות באתר הספרייה הלאומית.

פרק ראשון

נובמבר
 
חודש נובמבר טיפס עליה כמו צמח קיסוס מעצבן שנטפל אל קירות הבניינים בספר של בלזק. נטפל אל חומות האבן וגם אליה, הקוראת, שרוצה כבר בקוצר רוח להתקדם בספר. ככה מטפס עליי נובמבר, היא חשבה, בדיוק ככה. הוא לא אמור לעניין אף אחת, החודש הזה, אבל הסופר מתעקש לשים אותו שם, מטפס על קירות הראש שלה ומתפרש על פני פסקאות ארוכות. תמיד דמיינה את הסיפורים של בלזק מתרחשים בחושך, וכל הגיבורות לובשות שחור־אפור, וכל הצמחים, הרחובות והבתים המתוארים לפרטי פרטים שטופים בכל מיני גוונים של ירוק כהה־חום־כחלחל, כמו צבע של עלי שלכת שנרקבו בגשם. חודש נובמבר הזה נתקע על קירות האכסניה המהוגנת של מדאם ווֹקֶה וסגר על הדיירים הסועדים את לבם במרק התפל שבישלה להם בעלת הפנסיון הקמצנית. איך אפשר לשבוע מכל כך מעט, צלחת מרק ופרוסת לחם. ומה עשתה אורחת שרצתה תוספת? אי אפשר כך סתם לבקש עוד. יש כללים. הלוא מדאם ווקה לא אהבה את האורחים העניים כי "הם אכלו יותר מדי לחם".
 
היא קראה אותן סועדות בחושך, את הנשים שם. רסטיניאק ומה שמו, הנבל, על השאיפות החברתיות והכלכליות שלהם, פחות עניינו אותה. בעצם, גם האלמנות המבוססות שגרו באכסניה לא כל כך עניינו אותה פרט לשתיקה שהן פיזרו לכל עבר. השקט הזה סביב השולחן שעליו צלחות המרק וסלסלות הלחם, הקיסוס המחניק והשחור שסוגר עליהם מכל העברים, המועקה הזאת שבבית האכילה המדיף ריח רע, משכו אותה והיא קראה את עמודי הפתיחה של אבא גוריו שוב ושוב.
 
כי לְמה היא כבר מסוגלת בחודש נובמבר. רק לקרוא את כל פרטי הפרטים האלה ולהתעצבן. לשלוח מייל לחבר, סופר, ולהסביר לו למה אין לה כוח לבלזק ולטרחנות שלו. הוא מעייף אותה. והיות שהיא מותשת גם ככה, אז היא נשארת במיטה ולא נראה לה שייפגשו לקפה. אולי מחר. אולי בדצמבר. עיניה נתקעו בעמוד של ויקטורין, שהחזיקה בכל מה שהיא ביקשה לעצמה בנעוריה: חיוורון, חולשה, נאמר אנמיה קלה, מותניים צרים, חיוּת על אף העצב בעיניים ובעיקר ההבטחה לקוראותיו שאותה בלזק דווקא קיים: אילו רק נלביש אותה בשמלה הנכונה ונפדר את לחייה באבקה ורדרדה, תוכל ויקטורין להכניס את שאר הבנות בכיס הקטן. או לפחות להיות מצודדת כמותן. "היא חסרה מה שבורא את האישה בריאה שנייה: שמלות נאות ומכתבי אהבה" — כתב הסופר. באמת חשוב מאוד, מלמלה לעצמה. היא ניסתה להיזכר מתי קראה את בלזק בפעם הראשונה ואם הקריאה ההיא קשורה לחלום ילדותה לחלות בשחפת; לשכב במיטה על הכרים הלבנים, כותונת דקה לגופה הרזה והחיוור, משתעלת קלות כשרוק ודם נוזלים על שפתיה, וכולם מכרכרים סביב מיטתה — מרכז העולם. רק בלזק יכול לתאר טמטום כזה בכישרון כה רב, והיא שוב התווכחה עם עצמה אם האמירות האלה שלו הן חלק מהביקורת החברתית הרמה שמייחסים לו או תיאורי מצב ריאליסטיים תקופתיים. כך או כך, היא התהפכה במיטתה על מצעיה הירוקים והכחולים, חופנת בידה אחד ממותניה הלא צרים, משפשפת את המקום בניסיון להרגיע את השריר שנתפס אתמול, כשהתכופפה להרים את פח האשפה ולבה התכווץ יחד עם ויקטורין והעצב בעיניה, כי הרגישה את מבט הגבר חולף על גופה, נעצר על עורה הרפוי, על עגלגלות ירכיה, על הטרנינג המהוה ועל שערה הסתור, ובהינף עפעף מניח אותה בערימת הנשים הלא ראויות. היא ניסתה להיזכר אם אי פעם קיבלה מכתבי אהבה, אבל הפסיקה כי ידעה שהתשובה היא לא.
 
אבל עכשיו נובמבר בחוץ והחודש הזה חדל מזמן לתפקד כחודש והפך לישות בעלת נוכחות מטרידה מאוד. כמו דודה שאף אחד לא רוצה לראות בארוחה משפחתית שאף אחד לא רוצה לאכול. כל ערב בישלה מדאם ווקה מרק דלוח והגישה אותו לאורחיה, ולה לא היה ספק שבסוף הארוחה הבלזקית נשארו כולם רעבים. היא דמיינה את אבא גוריו רעב יותר מכולם. מכּוּוץ בכיסאו, שקוף מרוב לובן, שורט בכף את קרקעית הצלחת, מוחה את שוליה בקרום הלחם. בכל פעם התעורר בה דחף לקפוץ פנימה אל תוך הספר ולהגיש לו עוד מרק. רעב זה משהו שהיא לא יכולה לסבול. "איך אפשר להמשיך לקרוא כשמישהו ככה רעב?" היא אמרה בקול וסגרה את הספר. כל העולם נרעש מילדים רעבים בארצות עניות ואף אחד לא חושב על אבות מורעבים. אבות שהבנות שלהם צמצמו אותם לכדי נקודה. אבות שלא מסוגלים לטפל בעצמם ושהלכו לאיבוד, כמו אבא גוריו, כמו אבא שלה. בכל פעם שחשבה עליו נזכרה בו עומד במטבח, מכין לעצמו את אחת הסעודות הליליות שלו, של חביתה ופיתה עם זיתים וחצי בקבוק יין או בירה. הוא תמיד אכל בעמידה, ככה אהב. הפנים לכיור והגב לבית. היא נזכרה בלילה אחד, בילדותה, כשקמה ממיטתה אחרי חצות ומצאה אותו עומד במטבח. היא נעצרה להתבונן בו כשגבו אליה. היא העבירה עכשיו יד על ברך ימין הכואבת ושִחזרה בעיני רוחה את עמידתו הכפופה מעט, ידו נשענת על השיש ועשן סיגריה מיתמר ממנה. את הרגע ששמע אותה וסובב את ראשו אליה, אבל נעצר כשהגיע לכתף ושאל בחצי פה: "אז באיזו כיתה את?"
 
ומה הקשר בכלל בין אבא גוריו לאבא שלה, פרט לכך שלשניהם קוראים "אבא"? לשניהם שתי בנות, שניהם חיו את שנותיהם האחרונות ברעב מתמשך ומתו בסוף.
 
היא לא צריכה שיגידו לה שנובמבר כאן, הוא אצלה בעצמות. הן מתחילות לחרוק כמו צירים שזקוקים לשימון. ברך ימין כואבת, אצבעות כף היד בקושי נסגרות על עכבר המחשב, הנעליים לוחצות, היא לא יכולה ללבוש שום דבר פרט לטרנינג וחזיית ספורט, ואינסטינקט חד מפלח את גופה ומזהיר: הימנעי ממגע עם בני אדם. היא ידעה שנובמבר בא כמו שזקנות עם שיגרון מנבאות את בוא הגשם. מבלי משים היא ניגשת אל ספריית ביתה, משוטטת על פני המדפים, מרפרפת עליהם באצבע ושולפת במעין טקס את כל אלה עם האבות בכותרת: אבא ארך רגליים, אבות ובנים, אבות ישורון, מכתב אל האב, אבא גוריו. השנה היא שמה לב לכך שבמהלך השנים, לאט־לאט, היא כינסה את כולם על אותו המדף, והתביישה. זה כמו לסדר ספרים לפי צבע העטיפה או לפי הגובה, חשבה, רעיון מטופש. אם יש מקום שבו היא זקוקה לסדר, זאת הספרייה הפרטית שלה. מקור ותרגום לחוד, כל שפה במדף משלה. מדפי הכבוד, אלה שנמצאים בגובה העיניים ואפשר להבחין בהם מיד כשנכנסים לדירה, נשמרו לקובצי שירה, לכתבי עת ספרותיים ולספרי עיון. והנה, בעומק המדף התחתון, מוסתרים מעיני כול מאחורי כורסה רחבה ומנורת קריאה, שכבו להם מתבוססים באבק כל פרקי מסכת אבות, כפי שכינתה אותם בינה לבין עצמה. זנוחים, מוחבאים, כאילו היו ערמה של הגדות של פסח שלא מעניינות אף אחד, או ספרים פורנוגרפיים שמתביישים בהם. "פורנו פרקי אבות," אמרה בקול רם. הצירוף הזה הצחיק אותה.
 
באחד מחודשי נובמבר, לפני שנים, היא ישבה על הספה עם הגרוש לה, שאז עוד היה בעלה, וכל אחד מהם עסק בענייניו. הם גרו בדירת חדר וחצי ונהגו להתחבר כל אחד בתורו לאוזניות, כדי להגדיל סמלית את מרחב המחיה המשותף. כשצלצל הטלפון היה תורה להיות מחוברת, והיא האזינה לרדיו. הוא שיחק באחד ממשחקי המחשב שלו. הטלפון צלצל והיא אמרה, "הלו." היא שמעה את קולה של אחותה בוקע ואומר לה, "אבא מת." היא ניתקה. היא התבוננה בבעלה ממשיך במשחקו, הוא לא הפנה אליה את מבטו ולא שאל מי זה היה. היא ידעה שהוא לא מסתובב ולא שואל כי לא עניין אותו להתבונן בה או לדעת עם מי דיברה. היא גם ידעה שיש לה ביד קלף מנצח. אבא מת בטח יסובב לו את הראש. וזה עבד. "אבא שלי מת," אמרה. "לא!" הוא צעק והשליך מעליו את המחשב הנייד. היא רצתה להפסיק להיזכר והעדיפה להמשיך לעלעל באבא גוריו, אבל הלעג שבו לדמות השפופה של האב החזיר אותה לזיכרון. הטלפון צלצל שוב. "מתי את מגיעה? אנחנו צריכות לתכנן לוויה," שמעה שוב את אחותה. היא נזכרה איך קמה מהספה עם הטלפון, איך בעלה לא גרע ממנה את המבט, איך צעדה כמה צעדים לעבר דלת הכניסה. היא גם זכרה בדיוק על איזו מרצפת עמדה כששאלה, "אבל מה קרה?"
 
ואחותה שתקה את המילה שלא יכלה להיאמר, שתקה אותה שוב ושתקה אותה בחוזקה ורק מלמלה, "השכן מצא אותו באוטו מוקדם בבוקר... יש כאן מלא משטרה."
 
"מה משטרה?" קראה, אף שבתוך תוכה כבר ידעה.
 
אחותה לא ענתה.
 
"הלו, את שם?"
 
"חייבים משטרה כשמוצאים ככה מישהו. זאת הפרוצדורה," ענתה האחות.
 
והמילה המושתקת יצאה מתוך הטלפון כמו הבל פה במדינה קרה והסתלסלה מעלה־מעלה ונחה על ראשה כמו זר קוצים. רגליה שקעו לתוך המרצפת, ראשה נטמן בקוצי המילה.
 
כבר יותר מעשור היא מנסה לחבר את האותיות למילה אחת עם משמעות ברורה: אל"ף, בי"ת, דל"ת. ולא הצליחה לצרף אליהן את הה"א והת"ו הארורות שהפכו את אביה מאיש אבוד לאדם ללא רוח חיים. אפשר לחשוב כמה חיים נשבו בו קודם, חשבה לעצמה, אולי כשהיה צעיר, אולי בימים שבהם נהג לאכול במטבח בעמידה. ועכשיו, אחרי שעשה מה שעשה כדברי אחותה, הוא השאיר שובל של מילים אפלות ושל אותיות פזורות שהיא לא מצליחה או לא רוצה לצרף זו לזו ולומר אותן בקול רם. הוא גם השאיר אחריו את חודש נובמבר מוטל בשולי הדרך כמו פגר חיה שנדרסה, כמו חור שחור בלוח השנה. והוא צונח עליה כמו רדת ערב, משכיב אותה במיטה ולוחש לאוזנה, "נוחי." ובכל שנה היא מישירה אליו מבט ומסננת בין שיניה את מילות התיגר שקורא רסטיניאק על העיר פריז בפסקה האחרונה: "עכשיו זה ביני ובינך." משחררת אותן לחלל מיטתה ונרדמת.

דורית שילה

דורית שילה, ילידת תל אביב, דוקטור לספרות, עורכת ומתרגמת. שבה להתגורר בישראל בשנת 2011 לאחר שהות בת חמש–עשרה שנים בפריז. את פרידתה מהעיר הנציחה בסיפורים שחלקם אוגדו בספר זה. סיפורים נוספים ורשימות פרי עטה פורסמו מעל במות ספרותיות רבות. נמנית עם העורכות המייסדות של המוסך — מוסף לספרות באתר הספרייה הלאומית.

ראיון "ראש בראש"

סקירות וביקורות

עם הגב לעתיד והפנים לעבר בדרכו הלא־מתיימרת, 'אחרי הספירה' של דורית שילה מיטיב לתאר את מצב הביניים שבין ייאוש לתקווה

אישה אוכלת' של סמנתה סתי, 2010

"אני עוזבת את פריז", כותבת דורית שילה ב'אחרי הספירה', הסיפור שעל שמו נקרא קובץ הסיפורים הראשון שלה, "עוזבת את צרפת אחרי שהות בת 15 שנים. לאישה בת 42 זה הרבה מאוד: רוב החיים הבוגרים". הספירה הנוצרית מתחילה אחרי סיפור הצליבה. האישה שמספרת את הסיפור הזה, ומתגלגלת בסיפורים אחרים לדמויות דומות לה, מתחילה בספירה אחרת. סוג אחר של ספירת מלאי. "בחיים שלי לא ספרתי כל כך הרבה", היא מתארת את עצמה בפתיחת הסיפור. "כמה שנים אני חיה? כמה נעליים כדאי לארוז? כמה ארגזים נכנסו למכולה? כמה חברים ישראלים נותרו לי? כמה מאהבים היו לי לפנֵי? כמה שנים חייתי איתו?" יומיים אחרי הנחיתה בישראל היא נעמדת בדירה ריקה בצפון יפו. "הנחתי את תיקיי על רצפת החדר שנאנחה תחת כובד משקלם, ושמחתי. לרצפה חורקת אני רגילה".

זה ספר שמתאים לימים חורקים כאלה. למי שמתחיל לחשוב על היום שאחרי. הוא מתאר פרידה מחיים שהיו ומתמקם באופן יחסית נינוח, על קו התפר שבין צלקת להחלמה. אבל מילים כמו צלקת או החלמה הן מילים בומבסטיות ולא מתאימות לסגנון של רוב הסיפורים כאן, שמשתדלים להנמיך את גובה הלהבות ואת גובה הציפיות.

אחד הסיפורים הבולטים מתאר קבוצת נשים, בתור לרופא, אחרי שכבר עברו ניתוח לקיצור קיבה. אני מנחש שזה אחד התיאורים הספרותיים הראשונים בעברית של החיים עם קיבה מהודקת בטבעת פנימית. ודאי הראשון שאני נתקלתי בו. כ־20 נשים יושבות בקליניקה, במצבים שונים של שקט ורעש, התייפחות גלויה והתאפקות. דווקא הסיטואציה הקיצונית מבליטה את דרכה של שילה לשמור על צורת סיפור קולית, פרטנית. ודווקא כך לגעת בכאב הפיזי, בבליל הרגשי של האשמה עצמית, תקווה לשינוי, גיחוך והשפלה. "אני אוהבת את הדקות האלה אחרי שאברמוביץ סוגר לי את הטבעת, כשהכל שם חסום ואפילו למים קשה לחלחל דרך הוושט לקיבה. אלה הרגעים היחידים שבהם אני לא חושבת על אוכל, הרגעים היחידים שהכל נראה לי אפשרי".

ההתעסקות במשקל עודף היא נקודה חוזרת וייחודית לאורך הסיפורים - שרוב הזמן נקראים כספרות זיכרון, כרשימות מתוך סיפור ארוך יותר בגוף ראשון. גירושים, הגירה, פרידה ממה שהיה צעיר ויפה. אמנם מדי פעם המסגרת הזאת נקטעת והפוקוס עובר לדמויות חדשות ולסיפורים כאילו עצמאיים, בדיוניים יותר, אבל גם בהם ניכרת ההתמקדות בדמויות שנמצאות במצב הביניים שבין תסכול למבט קדימה. בין עמידה במקום למעקב אחר הזמן שבכל זאת זז.

הרגעים החזקים בספר מצליחים לתאר באופן הומוריסטי את מצב הביניים הזה. "כל כך מאוחר", מספרת מי שמתרגלת שוב לחיים בישראל, לאווירת הדכדוך של החגים, לקרבה המחודשת עם הורה מבוגר. "הכל מתאחר לי. נסעתי מכאן מאוחר, חזרתי לפה מאוחר ואולי מדי. אני הולכת לישון מאוחר בלילה, אתמול איחרתי לארוחת החג. הדבר היחידי שאני מקדימה בו זה היקיצה בבוקר, שש בבוקר פוקחת עיניים, צופה בתקרה של הדירה המרוהטת ששכרתי בינתיים ויודעת שהלילה הזה נגמר".

חג נטול חגיגיות. שיבה למשפחה בגיל מאוחר. הכניסה לגיל שבו כבר אי־אפשר להרות. אבל שילה, רוב הזמן, יודעת לנווט יפה מתוך העלבון והרחמים העצמיים. ולפעמים פשוט להצחיק. "הוא קם, עובר לחדר השינה, הולך לישון ומשאיר לי את ממלכת העור, כלומר את הספה, והיא כולה שלי", היא כותבת. "ואז, אז מתחילים חיי האמיתיים, חיי הלילה הסודיים שלי. אני לא הופכת לסינדרלה וגם לא לדלעת, אני פשוט נעשית אישה חופשייה. חופשייה ממבטים, חופשייה מבגדיי הלוחצים, חופשייה מחיי הנישואין שלי, חופשייה לאכול".

יש בספר הזה סיפור או שניים שנראים כמו חומר מילוי לא הכרחי. יש בו רגעים שהניסיון לאזן בין עלבון כמעט ילדותי לכאב לב נוקב לא מחזיק מעמד. ומצד שני, ניכר בספר המאמץ לקבל דברים כפי שהם, ולהתנגד לרעיון של הידוק סופי. אחד הדימויים שבכל זאת חוזרים ומתגבשים לאורכו הוא השוואה בין אישה לבין מכונית. בין גוף נשי שמן או מעונה - לבין משאית או מכונית אספנים נדירה. הגוף הנשי כחפץ, כרכוש של מישהו אחר. אבל גם כמשהו שזז ומתקדם. משהו שרוצים לכבות, ובכל זאת מדליק ומתניע את עצמו. "כבר הגעתי לאמצע החיים", כותבת שילה, "אם אמשיך כך זה כבר יהיה ברוורס, עם הגב לעתיד והפנים לעבר".

מחוץ לספר, נדמה לי, אלה ימים של התפכחות מהבטחות גדולות ושינויים חותכים. הספר הזה, בדרכו הלא־מושלמת והבלתי־מתיימרת, מסמן איך נבנית מיומנות כזאת: איך להחזיק מעמד, להתקדם אחורה ולסגת קדימה. "קיץ רביעי מאז החלפתי את צרפת בישראל ארבעה קיצים, שישה מקומות עבודה עשרה קילו נוספים, אפס ילדים ואהבה אחת גדולה. שנמשכת".

יוני ליבנה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יוני לבנה 7 לילות 06/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
56 הספרים הבולטים של 2020 מבקרי "הארץ" הארץ 31/12/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
גיבורות "אחרי הספירה" עסוקות בבטן שלהן, במובן פיזי וסמלי גם יחד עמרי הרצוג הארץ 12/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"אם אישה לא רוצה להביא ילדים לעולם, עיזבו אותה בשקט" תמר מור סלע לאישה 25/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

עם הגב לעתיד והפנים לעבר בדרכו הלא־מתיימרת, 'אחרי הספירה' של דורית שילה מיטיב לתאר את מצב הביניים שבין ייאוש לתקווה

אישה אוכלת' של סמנתה סתי, 2010

"אני עוזבת את פריז", כותבת דורית שילה ב'אחרי הספירה', הסיפור שעל שמו נקרא קובץ הסיפורים הראשון שלה, "עוזבת את צרפת אחרי שהות בת 15 שנים. לאישה בת 42 זה הרבה מאוד: רוב החיים הבוגרים". הספירה הנוצרית מתחילה אחרי סיפור הצליבה. האישה שמספרת את הסיפור הזה, ומתגלגלת בסיפורים אחרים לדמויות דומות לה, מתחילה בספירה אחרת. סוג אחר של ספירת מלאי. "בחיים שלי לא ספרתי כל כך הרבה", היא מתארת את עצמה בפתיחת הסיפור. "כמה שנים אני חיה? כמה נעליים כדאי לארוז? כמה ארגזים נכנסו למכולה? כמה חברים ישראלים נותרו לי? כמה מאהבים היו לי לפנֵי? כמה שנים חייתי איתו?" יומיים אחרי הנחיתה בישראל היא נעמדת בדירה ריקה בצפון יפו. "הנחתי את תיקיי על רצפת החדר שנאנחה תחת כובד משקלם, ושמחתי. לרצפה חורקת אני רגילה".

זה ספר שמתאים לימים חורקים כאלה. למי שמתחיל לחשוב על היום שאחרי. הוא מתאר פרידה מחיים שהיו ומתמקם באופן יחסית נינוח, על קו התפר שבין צלקת להחלמה. אבל מילים כמו צלקת או החלמה הן מילים בומבסטיות ולא מתאימות לסגנון של רוב הסיפורים כאן, שמשתדלים להנמיך את גובה הלהבות ואת גובה הציפיות.

אחד הסיפורים הבולטים מתאר קבוצת נשים, בתור לרופא, אחרי שכבר עברו ניתוח לקיצור קיבה. אני מנחש שזה אחד התיאורים הספרותיים הראשונים בעברית של החיים עם קיבה מהודקת בטבעת פנימית. ודאי הראשון שאני נתקלתי בו. כ־20 נשים יושבות בקליניקה, במצבים שונים של שקט ורעש, התייפחות גלויה והתאפקות. דווקא הסיטואציה הקיצונית מבליטה את דרכה של שילה לשמור על צורת סיפור קולית, פרטנית. ודווקא כך לגעת בכאב הפיזי, בבליל הרגשי של האשמה עצמית, תקווה לשינוי, גיחוך והשפלה. "אני אוהבת את הדקות האלה אחרי שאברמוביץ סוגר לי את הטבעת, כשהכל שם חסום ואפילו למים קשה לחלחל דרך הוושט לקיבה. אלה הרגעים היחידים שבהם אני לא חושבת על אוכל, הרגעים היחידים שהכל נראה לי אפשרי".

ההתעסקות במשקל עודף היא נקודה חוזרת וייחודית לאורך הסיפורים - שרוב הזמן נקראים כספרות זיכרון, כרשימות מתוך סיפור ארוך יותר בגוף ראשון. גירושים, הגירה, פרידה ממה שהיה צעיר ויפה. אמנם מדי פעם המסגרת הזאת נקטעת והפוקוס עובר לדמויות חדשות ולסיפורים כאילו עצמאיים, בדיוניים יותר, אבל גם בהם ניכרת ההתמקדות בדמויות שנמצאות במצב הביניים שבין תסכול למבט קדימה. בין עמידה במקום למעקב אחר הזמן שבכל זאת זז.

הרגעים החזקים בספר מצליחים לתאר באופן הומוריסטי את מצב הביניים הזה. "כל כך מאוחר", מספרת מי שמתרגלת שוב לחיים בישראל, לאווירת הדכדוך של החגים, לקרבה המחודשת עם הורה מבוגר. "הכל מתאחר לי. נסעתי מכאן מאוחר, חזרתי לפה מאוחר ואולי מדי. אני הולכת לישון מאוחר בלילה, אתמול איחרתי לארוחת החג. הדבר היחידי שאני מקדימה בו זה היקיצה בבוקר, שש בבוקר פוקחת עיניים, צופה בתקרה של הדירה המרוהטת ששכרתי בינתיים ויודעת שהלילה הזה נגמר".

חג נטול חגיגיות. שיבה למשפחה בגיל מאוחר. הכניסה לגיל שבו כבר אי־אפשר להרות. אבל שילה, רוב הזמן, יודעת לנווט יפה מתוך העלבון והרחמים העצמיים. ולפעמים פשוט להצחיק. "הוא קם, עובר לחדר השינה, הולך לישון ומשאיר לי את ממלכת העור, כלומר את הספה, והיא כולה שלי", היא כותבת. "ואז, אז מתחילים חיי האמיתיים, חיי הלילה הסודיים שלי. אני לא הופכת לסינדרלה וגם לא לדלעת, אני פשוט נעשית אישה חופשייה. חופשייה ממבטים, חופשייה מבגדיי הלוחצים, חופשייה מחיי הנישואין שלי, חופשייה לאכול".

יש בספר הזה סיפור או שניים שנראים כמו חומר מילוי לא הכרחי. יש בו רגעים שהניסיון לאזן בין עלבון כמעט ילדותי לכאב לב נוקב לא מחזיק מעמד. ומצד שני, ניכר בספר המאמץ לקבל דברים כפי שהם, ולהתנגד לרעיון של הידוק סופי. אחד הדימויים שבכל זאת חוזרים ומתגבשים לאורכו הוא השוואה בין אישה לבין מכונית. בין גוף נשי שמן או מעונה - לבין משאית או מכונית אספנים נדירה. הגוף הנשי כחפץ, כרכוש של מישהו אחר. אבל גם כמשהו שזז ומתקדם. משהו שרוצים לכבות, ובכל זאת מדליק ומתניע את עצמו. "כבר הגעתי לאמצע החיים", כותבת שילה, "אם אמשיך כך זה כבר יהיה ברוורס, עם הגב לעתיד והפנים לעבר".

מחוץ לספר, נדמה לי, אלה ימים של התפכחות מהבטחות גדולות ושינויים חותכים. הספר הזה, בדרכו הלא־מושלמת והבלתי־מתיימרת, מסמן איך נבנית מיומנות כזאת: איך להחזיק מעמד, להתקדם אחורה ולסגת קדימה. "קיץ רביעי מאז החלפתי את צרפת בישראל ארבעה קיצים, שישה מקומות עבודה עשרה קילו נוספים, אפס ילדים ואהבה אחת גדולה. שנמשכת".

יוני ליבנה

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

יוני לבנה 7 לילות 06/04/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
56 הספרים הבולטים של 2020 מבקרי "הארץ" הארץ 31/12/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
גיבורות "אחרי הספירה" עסוקות בבטן שלהן, במובן פיזי וסמלי גם יחד עמרי הרצוג הארץ 12/08/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
"אם אישה לא רוצה להביא ילדים לעולם, עיזבו אותה בשקט" תמר מור סלע לאישה 25/06/2020 לקריאת הסקירה המלאה >
אחרי הספירה דורית שילה
נובמבר
 
חודש נובמבר טיפס עליה כמו צמח קיסוס מעצבן שנטפל אל קירות הבניינים בספר של בלזק. נטפל אל חומות האבן וגם אליה, הקוראת, שרוצה כבר בקוצר רוח להתקדם בספר. ככה מטפס עליי נובמבר, היא חשבה, בדיוק ככה. הוא לא אמור לעניין אף אחת, החודש הזה, אבל הסופר מתעקש לשים אותו שם, מטפס על קירות הראש שלה ומתפרש על פני פסקאות ארוכות. תמיד דמיינה את הסיפורים של בלזק מתרחשים בחושך, וכל הגיבורות לובשות שחור־אפור, וכל הצמחים, הרחובות והבתים המתוארים לפרטי פרטים שטופים בכל מיני גוונים של ירוק כהה־חום־כחלחל, כמו צבע של עלי שלכת שנרקבו בגשם. חודש נובמבר הזה נתקע על קירות האכסניה המהוגנת של מדאם ווֹקֶה וסגר על הדיירים הסועדים את לבם במרק התפל שבישלה להם בעלת הפנסיון הקמצנית. איך אפשר לשבוע מכל כך מעט, צלחת מרק ופרוסת לחם. ומה עשתה אורחת שרצתה תוספת? אי אפשר כך סתם לבקש עוד. יש כללים. הלוא מדאם ווקה לא אהבה את האורחים העניים כי "הם אכלו יותר מדי לחם".
 
היא קראה אותן סועדות בחושך, את הנשים שם. רסטיניאק ומה שמו, הנבל, על השאיפות החברתיות והכלכליות שלהם, פחות עניינו אותה. בעצם, גם האלמנות המבוססות שגרו באכסניה לא כל כך עניינו אותה פרט לשתיקה שהן פיזרו לכל עבר. השקט הזה סביב השולחן שעליו צלחות המרק וסלסלות הלחם, הקיסוס המחניק והשחור שסוגר עליהם מכל העברים, המועקה הזאת שבבית האכילה המדיף ריח רע, משכו אותה והיא קראה את עמודי הפתיחה של אבא גוריו שוב ושוב.
 
כי לְמה היא כבר מסוגלת בחודש נובמבר. רק לקרוא את כל פרטי הפרטים האלה ולהתעצבן. לשלוח מייל לחבר, סופר, ולהסביר לו למה אין לה כוח לבלזק ולטרחנות שלו. הוא מעייף אותה. והיות שהיא מותשת גם ככה, אז היא נשארת במיטה ולא נראה לה שייפגשו לקפה. אולי מחר. אולי בדצמבר. עיניה נתקעו בעמוד של ויקטורין, שהחזיקה בכל מה שהיא ביקשה לעצמה בנעוריה: חיוורון, חולשה, נאמר אנמיה קלה, מותניים צרים, חיוּת על אף העצב בעיניים ובעיקר ההבטחה לקוראותיו שאותה בלזק דווקא קיים: אילו רק נלביש אותה בשמלה הנכונה ונפדר את לחייה באבקה ורדרדה, תוכל ויקטורין להכניס את שאר הבנות בכיס הקטן. או לפחות להיות מצודדת כמותן. "היא חסרה מה שבורא את האישה בריאה שנייה: שמלות נאות ומכתבי אהבה" — כתב הסופר. באמת חשוב מאוד, מלמלה לעצמה. היא ניסתה להיזכר מתי קראה את בלזק בפעם הראשונה ואם הקריאה ההיא קשורה לחלום ילדותה לחלות בשחפת; לשכב במיטה על הכרים הלבנים, כותונת דקה לגופה הרזה והחיוור, משתעלת קלות כשרוק ודם נוזלים על שפתיה, וכולם מכרכרים סביב מיטתה — מרכז העולם. רק בלזק יכול לתאר טמטום כזה בכישרון כה רב, והיא שוב התווכחה עם עצמה אם האמירות האלה שלו הן חלק מהביקורת החברתית הרמה שמייחסים לו או תיאורי מצב ריאליסטיים תקופתיים. כך או כך, היא התהפכה במיטתה על מצעיה הירוקים והכחולים, חופנת בידה אחד ממותניה הלא צרים, משפשפת את המקום בניסיון להרגיע את השריר שנתפס אתמול, כשהתכופפה להרים את פח האשפה ולבה התכווץ יחד עם ויקטורין והעצב בעיניה, כי הרגישה את מבט הגבר חולף על גופה, נעצר על עורה הרפוי, על עגלגלות ירכיה, על הטרנינג המהוה ועל שערה הסתור, ובהינף עפעף מניח אותה בערימת הנשים הלא ראויות. היא ניסתה להיזכר אם אי פעם קיבלה מכתבי אהבה, אבל הפסיקה כי ידעה שהתשובה היא לא.
 
אבל עכשיו נובמבר בחוץ והחודש הזה חדל מזמן לתפקד כחודש והפך לישות בעלת נוכחות מטרידה מאוד. כמו דודה שאף אחד לא רוצה לראות בארוחה משפחתית שאף אחד לא רוצה לאכול. כל ערב בישלה מדאם ווקה מרק דלוח והגישה אותו לאורחיה, ולה לא היה ספק שבסוף הארוחה הבלזקית נשארו כולם רעבים. היא דמיינה את אבא גוריו רעב יותר מכולם. מכּוּוץ בכיסאו, שקוף מרוב לובן, שורט בכף את קרקעית הצלחת, מוחה את שוליה בקרום הלחם. בכל פעם התעורר בה דחף לקפוץ פנימה אל תוך הספר ולהגיש לו עוד מרק. רעב זה משהו שהיא לא יכולה לסבול. "איך אפשר להמשיך לקרוא כשמישהו ככה רעב?" היא אמרה בקול וסגרה את הספר. כל העולם נרעש מילדים רעבים בארצות עניות ואף אחד לא חושב על אבות מורעבים. אבות שהבנות שלהם צמצמו אותם לכדי נקודה. אבות שלא מסוגלים לטפל בעצמם ושהלכו לאיבוד, כמו אבא גוריו, כמו אבא שלה. בכל פעם שחשבה עליו נזכרה בו עומד במטבח, מכין לעצמו את אחת הסעודות הליליות שלו, של חביתה ופיתה עם זיתים וחצי בקבוק יין או בירה. הוא תמיד אכל בעמידה, ככה אהב. הפנים לכיור והגב לבית. היא נזכרה בלילה אחד, בילדותה, כשקמה ממיטתה אחרי חצות ומצאה אותו עומד במטבח. היא נעצרה להתבונן בו כשגבו אליה. היא העבירה עכשיו יד על ברך ימין הכואבת ושִחזרה בעיני רוחה את עמידתו הכפופה מעט, ידו נשענת על השיש ועשן סיגריה מיתמר ממנה. את הרגע ששמע אותה וסובב את ראשו אליה, אבל נעצר כשהגיע לכתף ושאל בחצי פה: "אז באיזו כיתה את?"
 
ומה הקשר בכלל בין אבא גוריו לאבא שלה, פרט לכך שלשניהם קוראים "אבא"? לשניהם שתי בנות, שניהם חיו את שנותיהם האחרונות ברעב מתמשך ומתו בסוף.
 
היא לא צריכה שיגידו לה שנובמבר כאן, הוא אצלה בעצמות. הן מתחילות לחרוק כמו צירים שזקוקים לשימון. ברך ימין כואבת, אצבעות כף היד בקושי נסגרות על עכבר המחשב, הנעליים לוחצות, היא לא יכולה ללבוש שום דבר פרט לטרנינג וחזיית ספורט, ואינסטינקט חד מפלח את גופה ומזהיר: הימנעי ממגע עם בני אדם. היא ידעה שנובמבר בא כמו שזקנות עם שיגרון מנבאות את בוא הגשם. מבלי משים היא ניגשת אל ספריית ביתה, משוטטת על פני המדפים, מרפרפת עליהם באצבע ושולפת במעין טקס את כל אלה עם האבות בכותרת: אבא ארך רגליים, אבות ובנים, אבות ישורון, מכתב אל האב, אבא גוריו. השנה היא שמה לב לכך שבמהלך השנים, לאט־לאט, היא כינסה את כולם על אותו המדף, והתביישה. זה כמו לסדר ספרים לפי צבע העטיפה או לפי הגובה, חשבה, רעיון מטופש. אם יש מקום שבו היא זקוקה לסדר, זאת הספרייה הפרטית שלה. מקור ותרגום לחוד, כל שפה במדף משלה. מדפי הכבוד, אלה שנמצאים בגובה העיניים ואפשר להבחין בהם מיד כשנכנסים לדירה, נשמרו לקובצי שירה, לכתבי עת ספרותיים ולספרי עיון. והנה, בעומק המדף התחתון, מוסתרים מעיני כול מאחורי כורסה רחבה ומנורת קריאה, שכבו להם מתבוססים באבק כל פרקי מסכת אבות, כפי שכינתה אותם בינה לבין עצמה. זנוחים, מוחבאים, כאילו היו ערמה של הגדות של פסח שלא מעניינות אף אחד, או ספרים פורנוגרפיים שמתביישים בהם. "פורנו פרקי אבות," אמרה בקול רם. הצירוף הזה הצחיק אותה.
 
באחד מחודשי נובמבר, לפני שנים, היא ישבה על הספה עם הגרוש לה, שאז עוד היה בעלה, וכל אחד מהם עסק בענייניו. הם גרו בדירת חדר וחצי ונהגו להתחבר כל אחד בתורו לאוזניות, כדי להגדיל סמלית את מרחב המחיה המשותף. כשצלצל הטלפון היה תורה להיות מחוברת, והיא האזינה לרדיו. הוא שיחק באחד ממשחקי המחשב שלו. הטלפון צלצל והיא אמרה, "הלו." היא שמעה את קולה של אחותה בוקע ואומר לה, "אבא מת." היא ניתקה. היא התבוננה בבעלה ממשיך במשחקו, הוא לא הפנה אליה את מבטו ולא שאל מי זה היה. היא ידעה שהוא לא מסתובב ולא שואל כי לא עניין אותו להתבונן בה או לדעת עם מי דיברה. היא גם ידעה שיש לה ביד קלף מנצח. אבא מת בטח יסובב לו את הראש. וזה עבד. "אבא שלי מת," אמרה. "לא!" הוא צעק והשליך מעליו את המחשב הנייד. היא רצתה להפסיק להיזכר והעדיפה להמשיך לעלעל באבא גוריו, אבל הלעג שבו לדמות השפופה של האב החזיר אותה לזיכרון. הטלפון צלצל שוב. "מתי את מגיעה? אנחנו צריכות לתכנן לוויה," שמעה שוב את אחותה. היא נזכרה איך קמה מהספה עם הטלפון, איך בעלה לא גרע ממנה את המבט, איך צעדה כמה צעדים לעבר דלת הכניסה. היא גם זכרה בדיוק על איזו מרצפת עמדה כששאלה, "אבל מה קרה?"
 
ואחותה שתקה את המילה שלא יכלה להיאמר, שתקה אותה שוב ושתקה אותה בחוזקה ורק מלמלה, "השכן מצא אותו באוטו מוקדם בבוקר... יש כאן מלא משטרה."
 
"מה משטרה?" קראה, אף שבתוך תוכה כבר ידעה.
 
אחותה לא ענתה.
 
"הלו, את שם?"
 
"חייבים משטרה כשמוצאים ככה מישהו. זאת הפרוצדורה," ענתה האחות.
 
והמילה המושתקת יצאה מתוך הטלפון כמו הבל פה במדינה קרה והסתלסלה מעלה־מעלה ונחה על ראשה כמו זר קוצים. רגליה שקעו לתוך המרצפת, ראשה נטמן בקוצי המילה.
 
כבר יותר מעשור היא מנסה לחבר את האותיות למילה אחת עם משמעות ברורה: אל"ף, בי"ת, דל"ת. ולא הצליחה לצרף אליהן את הה"א והת"ו הארורות שהפכו את אביה מאיש אבוד לאדם ללא רוח חיים. אפשר לחשוב כמה חיים נשבו בו קודם, חשבה לעצמה, אולי כשהיה צעיר, אולי בימים שבהם נהג לאכול במטבח בעמידה. ועכשיו, אחרי שעשה מה שעשה כדברי אחותה, הוא השאיר שובל של מילים אפלות ושל אותיות פזורות שהיא לא מצליחה או לא רוצה לצרף זו לזו ולומר אותן בקול רם. הוא גם השאיר אחריו את חודש נובמבר מוטל בשולי הדרך כמו פגר חיה שנדרסה, כמו חור שחור בלוח השנה. והוא צונח עליה כמו רדת ערב, משכיב אותה במיטה ולוחש לאוזנה, "נוחי." ובכל שנה היא מישירה אליו מבט ומסננת בין שיניה את מילות התיגר שקורא רסטיניאק על העיר פריז בפסקה האחרונה: "עכשיו זה ביני ובינך." משחררת אותן לחלל מיטתה ונרדמת.