שלום וברכה
שאלת ההתחשבות בזולת היא אחת מהתנועות המרתקות ביותר ביחסים בין בני אדם. שכן, היא מהווה למעשה הגבלה שאדם מקבל על עצמו, ומצמצם את היכולת שלו לעשות את מה שהוא רוצה – כדי שלשני יהיה טוב, והוא לא ייאלץ לצמצם את עצמו.
לכן, תמיד צריך לשקלל את הקושי של האדם להגביל את עצמו, וככל שקל לו יותר – גם נראה שנכון יותר להתחשב בזולת; ולשקלל את עוצמת הפגיעה באדם השני אם לא נתחשב בו, וככל שיהיה לו יותר קשה – כך נכון יותר להתחשב בזולת. ולהפך.
לכן גם חז"ל הדגישו כי הציווי "ואהבת לרעך כמוך" מדגיש את "כמוך", ולא יותר ממך; ויש עוד מאמרים בדברי חז"ל, חלקם הלכתיים, המלמדים על החשיבות הגדולה של התחשבות בזולת, בבד עם הגבולות.
מה המצב לגבי הכניסה עם חמץ לבית החולים? הפגיעה באדם דתי היא בינונית. זה מפריע לו לראות חמץ בפסח, וגם ממלא אותו חששות שמא ייאסרו הכלים בבית החולים, אבל אי אפשר לראות זאת כפגיעה אנושה. עכשיו צריך לשאול עד כמה קשה לאדם שאינו נאמן לברית המצוות לא להיכנס עם חמץ בפסח לבית החולים – על זה כמובן לא אני יכול לענות, אלא הקולקטיב שנפגע, אבל אני מתרשם כי הקושי לא גדול כאשר מדובר בשבוע בלבד.
לכן, כל עוד מדובר בשפת ההתחשבות – נראה שיהיה נכון לא להיכנס עם חמץ לבית החולים, מבחירתו של האדם. ברם, העובדה שמדובר בפגיעה ברגשות האדם הדתי – אינה מאפשרת לו לחייב את האדם החילוני לא לעשות כך. אני מציע לקרוא על כך את שכתבתי בעבר.
ונראה לי שגם במישור הפרקטי – יהיה טוב יותר אם נותיר שאלה זו להתחשבות הנעשית מבחירה ולא נבקש להפעיל כוח שלטוני כדי להשיג זאת. כדאי לקרוא גם את הדברים שכתבתי כאן.
כל טוב
יובל שרלו
הרב שרלו הוא ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר
לקריאה נוספת:
